יום שלישי, 16 בדצמבר 2014

"היום התנהגתי יפה..." סיפור מיוחד


שיחת חולין של ילדי תלמוד תורה


כשהילד פותח ופורש לפנינו את עולמו הפרטי, מספר לנו על האירועים המתרחשים בתלמוד תורה, על המשחקים שנערכו השבוע, מי נגד מי ואיזה תפקיד היה לכל אחד במשחק, כיצד התנהל המשחק ומי ניצח לבסוף, גם דברים אלו אינם עומדים בהכרח בסתירה לשולחן השבת.

אמרו חז"ל "ועליהו לא יבול - זו שיחת חולין של תלמידי חכמים הצריכה לימוד". (ע"ז י"ט).

 עלינו לדעת כי קיים סוג של שיחה המכונה "שיחת חולין של תלמידי חכמים", מעין "חולין על טהרת הקודש".

בכל עולם קיימים פרטים רבים מהם בנוי אותו עולם, חלקם עיקריים ומרכזיים וחלקם מקיפים, סובבים וטפלים, אך גם הם חלק אינטגראלי ובלתי נפרד ממהותו של אותו עולם ולא ניתן להתעלם מהם.

עולמם הרוחני של הילדים מוקף בחוויות נלוות. הן מהוות חלק ממנו ועליהן הוא מושתת. כאשר הילדים מספרים על הטיול שנערך להם, על האוסף שברשותם

יום רביעי, 3 בדצמבר 2014

כך יתברכו עסקיך


כך יתברכו עסקיך!



"כל מלאכתך עשויה"
לנווט את השיחה

בשעה נפלאה ומיוחדת זו, בה מסבים אנו לשולחן השבת יחדיו עם היקרים לנו, "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד", ומשיחים שיחה נעימה, יש לעקוב היטב בערנות מהו המוטיב של שיחה זו ומהו הנושא המרכזי בה.

שיחת רעים כמוה ככדור, מתגלגלת והולכת לה ומקבלת כיוונים וגוונים חדשים. הנושאים השוליים והנספחים הופכים למרכזיים, והיא - כאפיקי הגאיות - זורמת למחוזות בלתי צפויים.

יש לעמוד כצופה על המשמר, לנווט ולהשגיח, לאן מטים ומגלגלים אותה.

יום ראשון, 23 בנובמבר 2014

מדוע כה התעקש הסבא לנשק לנכדיו?

"הבנים בני והבנות בנותי" ...
לבן הארמי, שהעידו עליו, כי מבוקשו וחפצו היה "לעקור את הכל", "ארמי אובד אבי", ביקש להנציח את חותמו והשפעתו על הבנים והבנות ובזה להזיק ולעקור את הכל. בקשה קטנה ואנושית לו, לנשק להם בטקס הפרידה - "ולא נטשתני לנשק לבני ולבנותי"  - רק לנשק להם ביקש הסב המסור... מה כבר רוצים ממנו, מהסב הרגשני ועדין הנפש, ומדוע נטפלו אליו ותלו בו אשמה חמורה עד כדי כך ש"ביקש לעקור את הכל"?

חכמינו ירדו לסוף דעתו של אותו נוכל. הוא הבין היטב היטב את ערכם האמיתי של הבנים והבנות וביקש לפגום בהם בהבל פיו, ברוחו ובפנימיות חיות נפשו הקלוקלת.

ממנו נלמד אף אנו, במידה טובה מרובה שבעתיים, לשים לב במידה גדושה לבנינו ולבנותינו.

לפעמים נוצר מצב בו קיימת נטייה להשקיע דווקא בבנים ואילו הבנות נשכחות מעט. עלינו לתת תשומת לב מרובה גם לבנות ולא להזניחן ולהניחן מן הצד. חשוב מאד לשתף  אותן בנעשה ובנאמר על שולחן השבת.

פעם, בעת ששחתי בהרצאה על חשיבות הקשר בשולחן השבת, הגד הוגד לי על ידי אמהות נכבדות, כדברים האלה:

"אצלנו בבית, בשולחן, דברו רק דברים עמוקים שהילדים כלל לא הבינו והבנות על אחת כמה וכמה.

לפעמים, שוחחו בשפת האידיש, אשר לא היתה שגורה על בוריה בפינו, הבנות. לא הרגשנו שום קשר לשולחן, לנעשה סביבו ולנאמר בו. [למעט קשר למאכלים, כמובן]

 כל העת, חיכינו וציפינו בקוצר רוח, מתי נוכל כבר להשתחרר מן העול המעיק של השהות בשולחן השבת המשעמם והמכביד. לפיכך, משאך נקרתה לפנינו הזדמנות פז

יום שלישי, 30 בספטמבר 2014

יום רביעי, 10 בספטמבר 2014

"יצאת חדש" מהפך להצלחה בחיים

'חדש' 'חדש' 'יצאת חדש'

היכולת 'להרגיש חדש' להרגיש טוב. עוצמתו של ה'חדש' המכין לך את ההצלחה בשנה החדשה ואת המהפך בחייך

יום שני, 7 ביולי 2014

ממה הוא התאכזב כל כך?-סיפור


משהו משלו - כור המבחן  


בקודמים עסקנו 'בהכנות לשבת' ו'בסיפור לשולחן השבת' ועתה עסוקים אנו בדברי התורה על השולחן.




משהו משלו

בנעורי, בהיותי בגיל חמש עשרה שנים, בעת לימודי בישיבה, מנהג נהוג היה בשבתות, שבכל סעודה מתייצב הכן על עמדו אחד הבחורים ונושא דברי תורה לפני כל תלמידי הישיבה.
"ובהגיע תור", כאשר הגיע תורי, הקדימו ובישרו לי "בכדי שיעשו", מבעוד מועד, כי עלי להכין ולומר דבר תורה בפני כולם.

 כפי המצופה, התרגשתי עד מאד, יגעתי הרבה, עיינתי ובינותי בספרים. ואכן, "יגעת ומצאת תאמין", בסיומה של טרחה זו, הכנתי פירוש נאה שמצאתי באחד הספרים המפורסמים.

משהגיע הזמן היעוד הוזמנתי אחר כבוד להתייצב במקום מרכזי, קבל עם ועדה, לפני כל תלמידי הישיבה, שם נשאתי את דברי ואמרתי את הפירוש שהכינותי. כשסיימתי, נתיישבתי במקומי וכולם אמרו לי "יישר כוח" ואף לחצו את ידי בעוז, על מנת לאשר את דבריהם.

 "כולם" אמרתי, כמעט כולם, למעט אחד. אחד השקול כנגד כולם.

יום שלישי, 24 ביוני 2014

הַאִם הַיֶלֶד הִתִּיר עֲגוּנָה???


החדשות 'הכי חמות'...     

דברי תורה לשולחן השבת


במאמרים קודמים עסקנו 'בהכנות לשבת' ו'בסיפור לשולחן השבת' ועתה הגענו לדברי התורה על השולחן.




ü       להתאים את הרמה
ü       לחיות עם פרשת השבוע
ü       תיקון שאינו מתקן

להתאים את הרמה

עתה נוכל לתת את דעתנו על דברי התורה הנשמעים על השולחן. ישנם האומרים דברי תורה ופירושים עמוקים המובנים אך לאורח למדן ולבנים שחזרו מהישיבה. [במידה והם מרוכזים ומקשיבים (ולא תמיד אכן כך קורה)]. אך מה עם שאר הילדים, הבנות ובני הבית האחרים?

לו רק נשכיל להתאים את דברי התורה לרמתם ולהבנתם של הילדים, ואלו יועברו באורח מושך ומעורר עניין, הרי שבזה נגרום להם קשר לשולחן השבת, לתוכן שבו ולאווירה האופפת אותו.

על כן יש לתת את הדעת לכך ולהתאים את דברי התורה לרמתם של כולם ולתבלם בתבלין הפלאים "סיפור", שסגולתו בדוקה להפוך כל פה לחתום וכל אוזן לקשובה.


משום כך כדאי מאד להשתמש בתבלין זה, והמסר המגיע באמצעות סיפור חזקה עליו שיחלחל עמוק.

יום שלישי, 10 ביוני 2014

רגע ,אתם הורים או חברים???!!!

בס"ד


הורים או חברים?


בנסיעה במונית שרות, עד הייתי להתרחשות: המונית עצרה בתחנה ושתי נשים בקשו להיכנס לשורה האמצעית שם ישבה אם ולצדה בן הארבע שלה. וכך זה התחיל:
"בוא גל, שב על אימא, כך יהיה מקום לדודות".
"לא רוצה", צייץ בן הארבע משך בכתפיו ונענע ראשו  לחזק את הבנתה שהוא מתכוון ברצינות.
או אז פתחה  במערך שכנועים כבדי משקל:
"גל, נכון אנחנו חברים... אתה זוכר שקניתי את האופניים שרצית, ותמיד אני קונה כל מה שאתה רוצה, אז בוא, תפנה מקום לנשים החביבות".
הטענות "המשכנעות" לא הצליחו להבקיע ולו סדק קל בחומת ההתנגדות הבצורה.

יום רביעי, 23 באפריל 2014

יום שני, 31 במרץ 2014

פיתרון ל"מאחרים כרוניים"



בס"ד

התראה מוקדמת – המאחרים הכרוניים.


תמצאו אותם בכל מקום בפתח הבנק, בתחנת האוטובוס בדואר, ואפילו בבית הכנסת. הצד השווה שבהם שהם מתנשמים ומתנשפים ו... מאחרים. אלו שתמיד מאחרים, איחרו ויאחרו לכל מקום ואף תירוץ מוכן באמתחתם: האוטובוס ברח, זה לא באשמתי. אלו הם המאחרים הכרוניים ברוכים הבאים למועדון. בעייתם של אלו היא: אומדן זמן לקוי נדמה להם שיש עוד זמן. למה לצאת לתחנה לפני הזמן?! כמו כן יש כאלו שבענייני ממון יש להם אומדן לקוי והם מוציאים עוד ועוד ויהיה בסדר... 


ישנם כאלו שמאוד אכפת להם שלקוחותיהם לא יאחרו, לדוגמא חברות התעופה. להטיס מטוס עם מקומות ריקים דבר חסרון כיס ניכר, הכיצד הם מתמודדים עם המאחרים הכרוניים? הם משתמשים במערכת הכריזה המודיעה ומעדכנת בכל כמה דקות אימתי הטיסה אמורה לצאת. תזכורות אלו עוזרות למאחרים הנ"ל להתארגן בזמן אמת.

כשפונים לאדם "בוא תשלים מנין" "צריך דחוף לקנות דייסה" וכו' הוא יגיב בדרך כלל, "רגע" "עוד מעט" "כבר..." הוא זקוק לסיים את העניין בו הוא עסוק ואז לעבור לעניין הבא. כשאני לוקח מישהו בוא מייד הוא חש שאני 'סוחב' אותו 'גורר' אותו. כאשר התורה אומרת "ויאמר.... אל משה קח את אהרון" אומר רש"י: "קחהו בדברים" אין לקיחת אדם ובעל חיים דומה בעל חיים נלקח באמצעי ריתום אך האדם ניקח בדברים.

עתה נחזור אל הסוגייא בה עסקנו במאמר הקודם כיצד ניתן להפעיל את המתבגרים, האם ניתן לקבל עזרה מבן/בת מתבגרים?! ובכן הכלל הראשון תפתחו בהתראה מוקדמת  "עוד שעה נתחיל בהכנות לשבת, אני ארצה שתעזור לי "לאחר חצי שעה תבוא עוד תזכורת: "עוד חצי שעה מתחילים" [בבקשה לומר בניחותא ולא בגערה בקול מאיים המעורר התנגדות פנימית] לאחר מכן עוד רבע שעה ובעוד חמש דקות... 
באופן זה המוח 'מעכל' את העומד לפנינו ההתנגדות פוחתת והדברים נעשים 'חלק' יותר.
ה'התראה המוקדמת' פועלת בהשכבת הילדים לישון, בהליכה בצוותא לבית הכנסת, ביציאה לנסיעה ועוד. השתמשו בה, בהצלחה...!


יום שני, 24 במרץ 2014

מחקר בבקבוקי חלב - סיפור מיוחד


בס"ד

עבודת מחקר בבקבוקי חלב





מספר איש חינוך על מעשה שהתרחש עמו לפני כחמשה עשורים, בהיותו פעוט בן שלוש- ארבע. המאורע נחקק היטב בתודעתו, כולל המחשבות וההרהורים שעלו אז במוחו.

הוריו התגוררו באותה תקופה בשכונה ירושלמית ותיקה. מכוניות כמעט שלא היו אז, מה גם שבסמטאותיה הצרות של השכונה לא הייתה אפשרות למעבר רכב, כך שניתן היה לשלוח אפילו זאטוט צעיר לחנות המכולת ללא חשש מסכנותיו של הכביש.

גם הפקדת כסף בידי ילד כה צעיר לא היוותה בעיה, שכן בעל המכולת הכיר את התושבים כולם – כולל צאצאיהם הרכים – הוותיקים והחדשים, וידוע ידע כי ההורים ישלמו לו בבא העת שכרו משלם.

באחד הימים נשלח בעל המעשה על ידי אמו לחנות המכולת על מנת להביא שני בקבוקי חלב. האם ציידה אותו בסל רשת והזהירה אותו כי ישגיח היטב על הבקבוקים לבל ישברו חלילה. באותם הימים היה החלב משווק בבקבוקי זכוכית ולא בשקיות כבימינו.

נטל הילד את הסל וכשהוא מצויד במיטב אזהרותיה של אמו יצא לחנות, העפיל על שתי המדרגות בפתח ופנה למוכר בקול צייצני: "אמא בקשה שני בקבוקי חלב". המוכר האזין לו בסבר פנים רציני, הכניס לסלו שני בקבוקים, צבט בלחיו בחיבה ופטרו לשלום.

נטל הנער את הסל ופנה לצאת. בעת רדתו במדרגות נשמע צלצול זכוכית, הבקבוקים בסל שטרם הסכינו למשכנם החדש, התנועעו מטלטולי הדרך, נקשו זה בזה ואף פגעו במדרגה. 

פתח הפעוט את סלו בציפייה לראות בתוכו שברי זכוכית רטובים, להפתעתו גילה שני בקבוקים בריאים ושלמים.
"ככל הנראה חוסנה של הזכוכית רב יותר משחשבתי", הרהר הפעוט ועל כן פנה לבדוק ביתר שאת את חוזקם. הוא הניף את הסל בשנית אל המדרגות אך הפעם לא עמדה לבקבוקים עוצמתם המפורסמת והם התנפצו בקול רעש כשהחלב ניגר מתוכם ויוצר שלולית לבנה.

נטל הפעוט את הסל ובתוכו שברי הזכוכית. משקלו  קטן פלאים, לכן הגיע חיש מהרה לביתו.

בפנים מושפלות הגיש לאמו את הסל עם שרידי הבקבוקים ז"ל. נאנחה האם  "כנראה שהוא קטן מדי לדברים כאלו"  אך לא כעסה – אין בוכים על חלב שנשפך. ניקתה את הסל והכול בא על מקומו בשלום.

מעשיה זו משקפת את אורח מחשבתו של ילד. מצוי הוא תדיר בעיצומו של 'מחקר' לימודי בו מנסה הוא דברים שונים ובודק את תגובות הטבע. אין הוא גורם נזקים מתוך רוע וזדון חלילה, הוא עושה זאת אך ורק לצורך מחקרי, מנסה ובודק כמדען בעל שם, אך לדאבונו, מה לעשות, לפעמים, בהחלטת פתע, המולקולות נפרדות וחפצים יקרי ערך הופכים לשברים ולגרוטאות.  

אגב- בעל המעשה הוא, אני עצמי.

יום שלישי, 18 במרץ 2014

לא תאמינו איזה אורח בשרוול... סיפור

אורח  בשרוול


היה זה בשבת בבוקר בשעה בה יוצאים לתפילה. פניתי לילדי והכרזתי: "בואו יוצאים לבית הכנסת להתפלל לקב"ה".

נטלתי את הבקצ'ה (מעיל השבת) מהמתלה שעל הקיר, לבשתי את הבגד והחילותי פוסע במדרגות החוצה יחד עם הילדים.
לפתע חשתי מעין דקירה בכתף שמאל, כנראה איזה חוט נוקשה מפינות הבגד - חלפה מחשבה במוחי. העברתי את היד מעט על השרוול, והמשכתי בדרכי. אלא שאז התעצמה הדקירה יותר. מה זה יכול להיות? חשבתי. אולי קוץ? רגע -  ואולי זו דבורה או צרעה? החלה מחשבה מבעיתה להפחידני. פשטתי באחת את המעיל והוא נשר ארצה. מה ראיתי... עקרב שחור יצא מתוך השרוול והחל להימלט על נפשו. עוד אני המום מהאורח הפולשני הגיחה חתולה מהשביל, תפסה את העקרב וברחה כששללה בפיה.
אותו יום ערכתי קצת "חשבון נפש". מה בעצם אירע? קודם עקרב שדקר אותי, ואח"כ תפסה אותו חתולה - וכל זה בדרך לתפילה, מה המשמעות של זה?
עלה במחשבתי שכך הוא פשוטם של דברים: העקרב היה מוכן ומזומן לעקצני, שלוח משמים. שלושה דברים באים בהיסח הדעת – משיח מציאה ועקרב. [גמרא סנהדרין צ"ז]

כתוב בזוהר כשהאדם יוצא מביתו לבית  הכנסת להתפלל יוצא כרוז המכריז תנו כבוד לדיוקן המלך, סורו מדרכו, אין רשות לאף אחד לקטרג עליו ולהזיקו. כשהכרזתי: ילדים יוצאים לבית הכנסת להתפלל' באותו רגע לא היה לו רשות להזיקני עוד, נמנעו ממני היסורים [אגב גם על עקיצת עקרב שחור מחללים שבת משום שיש הרגישים מאד לעקיצה זו] 

ולא רק זה אלא מיד נזדמנה לי שם חתולה שטיפלה בו [מנפלאות הבורא שהחתולים מחוסנים מעקיצת עקרב] וחסכה ממני את ההכרעה האם מותר להורגו וכיצד? [סוגיא שלימה במסכת שבת]



הצביטה שחשתי בכתפי הייתה מהצבתות שלו שבהן ניסה להתייצב ולאחזני. לאחר שקיבל כמה ליטופים ניסה לעוקצני אך הזנב שלו עם שני העוקצים היה מכופף בצורה שלא הצליח לבצע זאת.

מסתבר כי כאשר מכריזים בלהט על ההליכה לבית הכנסת – יש לכך מלבד ערך חינוכי גם תועלת גשמית...


יום שלישי, 4 במרץ 2014

יום ראשון, 23 בפברואר 2014

יום שישי, 21 בפברואר 2014

נסעתם פעם באוטובוס 91 נוסעים???


סיפור שכזה

סיפורו של אוטובוס עם 91 נוסעים...

כסף קל הכנסה פאסיבית

מי שצפוף לו באוטובוס שלא ייסע!

יום שלישי, 21 בינואר 2014

עוד עזרה שכזאת...

עוד עזרה שכזאת...

יום חמישי אחר הצהרים, ההכנות לשבת בהילוך גבוה. לפני העקרת מלאכות רבות: כביסה, נקיון, קניות, בישולים, אמבטיות לזאטוטים. כל אחת "אב מלאכה" שתחתיה תולדות ומכיוון ש'הזמן קצר והמלאכה מרובה' והשעון איננו חובק מחוגיו מחליטה אמא להזעיק את שרה שלה בת הט"ו, כן היא בבית, אך אמא איננה 'אוהבת' במיוחד להעזר בה אבל כשאין ברירה...

"ש-ר-ה!" – אין קול ואין עונה ואין קשב. "שרל'ה, שרתי, סורי" מנסה אמא כינויים נוספים אולי שרה חושבת שאמא קוראת לשרה של השכנים ועד שהיא לא תקרא לה בכל ה-7 שמות כיתרו בשעתו לא תבין שהקריאה מופנית אליה.

שרה מגיעה לבסוף "כן אמא מה???"
"מה זה מה?? יום חמישי היום ויש עוד המון לעשות תעזרי לי בבקשה" "במה אפשר לעזור?!" שאלות מסוג זה עשויות להוציא את הסבלן בבני אנוש משלוותו, "בואי קחי מטאטא ותארגני לשטיפה"

"היכן המטאטא???" אמא שואפת קורטוב סבלנות בלי להתפרץ, "בפאתי מרפסת השרות!" "אני לא מוצאת!"  אמא הולכת לעזור-לעזור  עתה החלה במלאכה כשכל משיכת מטאטא בגניחה וגריפת יעה באנחה.
כשילד נכנס חלילה 'לשטח האש' זועקת "אמא אני לא יכולה תיקחי אותם מהר!" לא חולפות הדקות וכבר  בכי ויללה  משקבלו "איש כמתנת ידו" משרה.
אז אולי מיותר לבקש מהמתבגרים עזרה, ואולי, אולי שרה ילדה רעה?
אבל לשרה 'לב זהב' כשצריכים להתנדב היא ראשונה אתמול נתנה כל חסכונותיה לצדקה...
באמת למה? מה עושים?
עלינו לדעת ששרה נמצאת ב'חלום', בעולם משלה – שם ישנה יום ההולדת לחברתה, ספר הספרייה, והבחינה שעל הפרק (הלוואי...) האחרונים ברשימה הם הבית המבולגן, הכיור עמוס הכלים להתפקע, והילדים המשוועים לרחיצה.
ואם תשאלו "כיצד לדעתך שבת יורדת לעולם?!"
בוודאי תספר על 'חוק הטבע' "באה שבת באה מנוחה" הבית מתנקה בעצמו, הבגדים מתכבסים מעצמם (כבמדבר) מפה לבנה נוחתת משמים ועליה חלות, תבשילים וסלטים, כמן בשעתו.          
שרה טרם הכירה את  "מי שלא טרח בערב שבת מה יאכל בשבת???..."
זמן יחלוף עד שתבנה את ביתה שלה.

הכלל אומר 'שיתוף מצמיח שייכות ושייכות גורמת לשיתוף' ע"י שיתופה בהכנות היא תחוש 'שייכת' לעניין וממילא תשתתף יותר. אך כיצד נכנסים ל'מעגל קסמים' זה?! על כך בעז"ה בכתבה הבאה ובינתיים... שבת שלום.



יום שני, 13 בינואר 2014

'להתנצל' מה זה?!

פרט עליו יש לתת את הדעת:
בעת ההסברה לילד יש לדבר באופן ברור ככל האפשר, ולהשתדל לא להאריך. דיבור כללי או ארוך מדי עלול לבלבל את הילד ולגרום לו שלא יבין את המדובר.
כמו כן יש להקפיד להשתמש במילים פשוטות אין להשתמש במילים נמלצות שאינן מוכרות לילד. לעיתים נדמה לנו שהילד מבין את משמעות המילה, אך במקרה הטוב הוא רק לא מבין, במקרה הפחות טוב הוא מפרש אחרת את המילה, כך שייתכן שלמרות שהילד מקשיב, הוא מבין דברים אחרים לגמרי מהכוונה.
מעשה שארע ימחיש את האמור:
באחד הימים שב ילד צעיר לביתו ובכפו מכתב המיועד להוריו. אביו של הנער קיבל את האיגרת לידו, הרכיב את משקפיו על אפו, פרש את הנייר והחל בקריאה:
"להורי התלמיד שלום וברכה. לתשומת לבכם, בנכם התנהג היום בצורה לא יפה: הוא הציק לחבר, ובשעה שבקשתי ממנו להתנצל הוא סרב בתוקף. בקשתי ודרשתי שוב, אך הוא לא הסכים בשום פנים ואופן. נא לשוחח עמו על העניין. בברכה, המלמד".
פליאה אחזה באב. לא כך הכיר את בנו מחמדו, אך אם המלמד אומר יש להתקשר לבית המלמד, על מנת לברר במה דברים אמורים.
שילח האב את בנו מן השטח ופנה אל הטלפון. השפופרת הורמה לאחר הצלצול הרביעי. המלמד מעבר לקו אישר את הכתוב: "בנך הציק לילד, ומשהתערבתי הוא הפסיק. דרשתי ממנו להתנצל והוא סירב. חזרתי על דרישתי פעמיים ואף שלוש אך הוא סירב בכל תוקף. בדרך כלל הוא ילד טוב וממושמע אינני יודע מה זה היה לו הפעם. סומך אני עליך, אב יקר, כי תטפל בעניין". סיים האב את השיחה וקרא ליקיר להיכנס:

"ספר לי מה ארע"?
"רבתי עם אחד הילדים", סיפר הילד הנבוך, "והמלמד הגיע, אז הפסקתי, ואז  הוא שאל אותי: 'אתה מתנצל?! אתה מתנצל?! אבא, מה זה נקרא 'להתנצל'?"
כשהמלמד דרש מהילד להתנצל, הוא השתמש במילה שכלל אינה מוכרת לילד – 'להתנצל'. הילד הבין כי 'להתנצל' הכוונה למשהו שלילי מאד כמו ''ויתנצלו את עדיים מהר חורב'' או כמו ''וינצלו את מצרים'', וממילא השאלה ''האם אתה מתנצל?" פירושה: ''האם אתה ממשיך בדרכך הנלוזה, שמא ההתנהגות הקלוקלת מצאה חן בעיניך כך שאימצת אותה לאורח חיים שגרתי?"
על כך השיב הילד בביטחון מלא: לא! חלילה! הוא כבר שב מדרכו וכבר לא יתנצל!
כשהמלמד שאל בשנית: ''אתה מתנצל?'' השיב הילד שוב וביתר עוז: ''מה פתאום?! ודאי שלא!"
וכשהמלמד שאל בשלישית, הילד כבר הבטיח בכל ליבו שלא יתנצל לעולם ועד.
כאשר המלמד כתב את הפתק, הוא כלל לא העלה על קצה דעתו כי ייתכן שילד בן שמונה אינו מבין את פירושה המילולי של התיבה 'להתנצל'...

על כן עלינו לדבר בצורה ברורה, במילים פשוטות ומוכרות לילד. (הסיפור אמיתי)