הסיפור עם השכן הבעייתי
טוב שכן קרוב...
אז מה באמת קורה עם השכן הזה?!
בוודאי אינכם מכירים אותו אישית ואף אני כמוכם
[הוא אינו שכני] משום כך אפרוש לפניכם את המתרחש:
החנייה אשר שוכנת כבוד למרגלות הבניין המשותף
מצומצמת למדי, אך השכן מחנה את רכבו ב'הרחבה' ולא מתחשב בכך שישנם עוד אי אלו בני
אנוש [נהגים] הדרים בבניין, הזקוקים אף הם ל"ויסעו ויחנו" "לתור
להם מנוחה" עבור רכבם.
שח לי אחד שניסה לפנות אל השכן בבקשה:
"האם תוכל להזיז מעט את רכבך, על מנת שיתפנה
מקום חנייה עבורי?"
הלה בתגובה עווה את פניו ולא הגיב. למחרת החנה את
רכבו בדיוק במרכז החנייה, באופן, שאם בעבר עוד יכולתי בדוחק רב להחנות את רכבי -
כעת הדבר אינו אפשרי כלל ואני נאלץ להחנות במרחק שני רחובות תמימים... מה עושים?!
מדוע השכן עושה לי 'דווקא'? בקשתי ממנו יפה. מה לא עשיתי בסדר? האם אסור לפנות
אליו בבקשה כגון זו? אנא סייע בעדי!"
זו השאלה והבקשה אשר נשאלתי/נתבקשתי.
הבה נתחיל להתיר מעט את הסבך ו'לפרק' את המטען:
נסוג מעט לימים בהם היה שכננו הנכבד זאטוט צעיר.
זה התחיל בספונג'ה בבית "זוז הצידה אתה לא רואה שאתה מפריע?!"
המשיך כשהגיעו אורחים "זוז מפה, זה בשביל האורחים!" בכיתה
כשהילדים שיחקו יחד לא תמיד ששו לשחק אתו: "אתה זוז הצידה" בכיתה
הושיבו אותו בצד ליד ההוא שאף לא אחד רצה לשבת לידו... בהצגה במסיבת חנוכה
העמידו אותו בצד עם שלט בידו. הוא שמע את האחראי מלחש תעמידו אותו שם
בצד עם השלט לא כדאי לתת לו תפקיד גדול הוא עלול לטעות[ולקלקל לנו את ההצגה]
כשהמתין לראיון עבודה, "שב כאן" והורו
לעבר כיסא שניצב בפינה בצד החדר. לבסוף קיבל עבודה לגזום את העצים בשדרה
בשולי הרחוב תמיד הוא בצד... כשבגר והיה לאיש גם בבית לא חש במרכז. במקום
אחד בגלקסיה הוא במרכז ברכב שלו שם הוא מרגיש מלך, מלך הכביש...
על שלמה המלך נאמר "ושלמה היה מושל בכל הממלכות
מן הנהר ארץ פלשתים ועד גבול מצרים מגשים מנחה ועבדים את שלמה כל ימי חייו. כי הוא
רודה בכל עבר הנהר מתפסח ועד עזה בכל מלכי עבר הנהר ושלום היה לו מכל עבדיו מסביב"
[מלכים א ד']
"כי הוא רודה בכל עבר הנהר מתפסח ועד עזה, רב
ושמואל חד אמר תפסח בסוף העולם ועזה בסוף העולם וחד אמר תפסח ועזה בהדי הדדי הוו קיימי
כשם שמלך על תפסח ועל עזה כך מלך על כל העולם"
ולבסוף לא מלך אלא על ישראל שנאמר אני קהלת הייתי
מלך על ישראל וגו' ולבסוף לא מלך אלא על ירושלים שנאמר דברי קהלת בן דוד מלך בירושלים
ולבסוף לא מלך אלא על מטתו שנאמר הנה מטתו שלשלמה וגו' ולבסוף לא מלך אלא על מקלו
שנאמר זה היה חלקי מכל עמלי רב ושמואל חד אמר מקלו וחד אמר גונדו. רש"י
גונדו- טליתו[סנהדרין כ']
גם השכן שלנו מרגיש כמו מלך, מלך על מקלו... והנה
פתאום מגיע מאן דהו ואומר לו זוז הצידה! תזיז את הרכב...
אתם מבינים מה קורה: כל חיישני החרום ונוריות
המצוקה נדלקו באחת 'זוז הצידה' הוא חש מאוים על עצם הקיום שלו על הדבר היחיד שעליו
הוא מושל...
"אהה הבנתי! עכשיו הבנתי מעט את ה'שכן קרוב'
שלי.
רגע, אז אני צריך עכשיו להיות הפסיכולוג של השכן
שלי ולטפל בתסמונת 'זוז הצידה' שלו?! אני זקוק נואשות למקום חנייה, אתה יכול לעזור
לי לפתור את הבעיה???"
ראשית דבר, הבנו שאין מדובר במשהו המכוון אישית
כלפינו, הוקל לנו במקצת ועכשיו נוכל בישוב הדעת לשקול את צעדינו.
כצעד ראשון 'נכין את הקרקע':
בהזדמנות בה אנחנו פוגשים את השכן באקראי במדרגות
נעצור לרגע נפנה ונשאל לשלומו "מה שלומך?"
סביר להניח כי הוא יביט בנו בחשדנות: מה יום
מיומיים שאנחנו חפצים ביקרו ודורשים
בשלומו? "מברך רעהו בקול גדול בבקר השכם קללה תחשב לו" [משלי
כ"ז]
משום מה, זה מזכיר לי את אותו אדם שהייתי פוגש בו
בכל בקר ומברכו ב'בקר טוב' והא מצדו היה משיב לי במין ניד ראש בתוספת המהום קל ולא
ברור. היה זה מעין 'מועט המחזיק את המרובה' כאומר: "בוקר טוב אף לך ומה שלומך
אתה?"
אפס כי יום אחד בטרם אפנה אליו קדם הוא ברכני
ב'בקר טוב' ושאל בקול "מה שלומך?"
"בשעה קלה קדמני זה לגן עדן..." [מדרש רבה בראשית ס"ה]
עוד אני ניצב המום מהתפנית הבלתי צפויה, לא הותיר
אותי הלה בתהיות ושאל "אולי אתה יכול להלוות לי מאה דולר?..."
"מברך רעהו בקול גדול בבקר השכם קללה תחשב לו"
אם אין דאגות על הבוקר אלא לברך את רעהו
בקול גדול כנראה אינטרס כלשהו חבוי מאחורי
הדברים.
נחזור לסוגייתנו, השכן שנשאל 'מה שלומך?'
בחגיגיות יתר, משיב מעט בחשדנות שמא זו הקדמה לבקשה כלשהי רוצים ממנו דבר מה אולי
שישמרו ילדיו על השקט בין שתיים לארבע ואולי חלילה להזיז את הרכב...
בפעם הבאה שנפגש נשאל שוב בשלומו ובפעם השלישית
["והחוט משולש לא במהרה ינתק"] עתה הגיע העת להוסיף מחמאה רצוי על
הילדים שלו נ"י "ראיתי בבקר את הבן שלך משה, מה אומר לך לראות כיצד הוא
שומר על אחותו הקטנה ואיך הוא חוצה אתה את הכביש בזהירות מופלגת, בלי עין הרע. ממש
מיוחד!"
אהה זה טוב! לשמוע מחמאה על הילדים שלנו אין נעים
מזה. לפתע העולם הופך יפה יותר, השמש מאירה באור בהיר יותר, הפרחים מקבלים גוון
עצמתי יותר... מי לא אוהב לשמוע מחמאה על הילדים? חיוך מפציע על דל שפתיו, הדבר
ממיס את כל סוגי הקרח הקיפאון והאדישות.
בפעם הבאה שתפגוש
אותו תזמין אותו אליך ל'שבת על כוס קפה' "נשארה אצלנו משבת עוגה מיוחדת אולי
תרצה לעלות אלי נשב על כוס קפה...?" באמת, למה לא? אצל זה שמחמיא לילדים שלי,
טוב, הערב בשמונה ואז, כאשר הפרוסה השלישית נגרסת בין שיניו אמור כך: "רציתי
לבקש ממך טובה" הוא ירצין מעט [ומחשבה תחלוף בו: "איך הוא יודע שאני
אוהב לעשות טובות? איך הוא זיהה את התכונה המיוחדת שלי?] ואז נמשיך בבקשתנו:
"אתה יודע, אני קצת נהג חדש וקשה לי מעט בנסיעות לאחור- 'רוורסים' והרכב שלך
ממש חדש... ואני קצת חושש..."
"אל תדאג" הוא ישסע אותך לפני שתסיים את הבקשה "תנוח דעתך אני אדאג
לכך!" למחר הוא יצמיד את הרכב לקיר החניה, הוא ידביק אותו ממש ובעצמו יצא כבר
דרך החלון...
נחזור: ראשית יש לחכות לעת רצון ולהכין את הקרקע
לאט לאט. ליצור קשר חיובי ולאחר שהקשר נוצר להציג את הבקשה. אך לא כדרישה או
כבקורת "אתה בסדר... הבעייה היא שלי, אני קצת מסתבך ברוורסים קשה לי נהיגה
אחורה האם תוכל לעשות לי טובה?" לעשות טובות כולם ממש אוהבים איך
אמרנו בגיליון הקודם, כשאתה מבקש עזרה להשתלב בנתיב ולא 'נדחף' נהגים ישמחו לסייע
בעדך.[עיין שם- גיליון 47]
אך אף כאן התהליך הזה קשה לרוב האנשים הם רוצים
לפתור את הבעיה 'כאן ועכשיו' מה זה לחכות ל'עת רצון' ולהתחנף אליו? זו ממש עבירה
להעניק מחמאות למי שלא מגיע לו ובפרט לשכן הזה... "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח
ומעבודה קשה"
אם אך מעבירים את הבקשה בצורה אחרת, מנסחים אותה
באופן שונה וממתינים לשעת הכושר-עת רצון, זה נשמע ומתקבל אחרת ובגיליון הבא נבחן
את הדברים בראי הבית שלנו!
"...האוהב את שכיניו וכו' עליו הכתוב אומר אז
תקרא וה' יענה תשווע ויאמר הנני"[יבמות ס"ג]
'עד כאן' מדריך מעשי להצבת
גבולות ומשמעת, חינם למייל
