יום חמישי, 17 בספטמבר 2015

חברים במונית שרות...


הורים או חברים


בין הורים לחברים

בנסיעה במונית שרות, עד הייתי להתרחשות הבאה: המונית עצרה בתחנה ושתי נשים בקשו להיכנס לשורה האמצעית בה ישבה אם ולצדה בן הארבע שלה. וכך זה התחיל:
"בוא גל, שב על אמא,  כך יהיה מקום לשתי הדודות".
"לא רוצה", צייץ בן הארבע ומשך בכתפיו ואף נענע ראשו מצד אל צד כדי לחזק את הבנתה  של אמו שהוא אמנם מתכוון לכך ברצינות.
או אז פתחה האם במערך שכנועים כבדי משקל:
"גל, נכון אנחנו חברים ... אתה זוכר שקניתי לך את האופניים שרצית, ותמיד אני קונה לך כל מה שאתה רוצה, אז בוא, גל, תשב על אמא ויתפנה המקום במונית לשתי הנשים החביבות".

הטענות "המשכנעות" לא הצליחו להבקיע ולו סדק קל בחומת ההתנגדות הבצורה של גל. הוא משך בכתפיו ותו לא. עתה גייסה אמא כשרונות חבויים ושלפה משהו משכנע יותר: "אתה יודע, גל, אנחנו נשאר חברים... ואני עוד אקנה לך הרבה דברים וגם אקח אותך לטיולים, אז בוא, גל, שב על ברכי ותוכלנה הנשים המבוגרות להצטרף לנסיעה". אך גל הסב את מבטו לכיוון הנגדי תוך הפגנת חוסר עניין. מנוי וגמור עמו לא להיכנע ללחצים.

תם ונשלם. אמא פסקה ממערך טענותיה היצירתיות, ומכיוון ששתי הנשים בקשו בדווקא לנסוע  בצוותא, נותרו הן בתחנה.

נהג המונית סגר את הדלת ויצא לדרך. הנסיך הקטן פשט את ידיו, התמתח לו והתרווח במושבו.

אמא הביטה בשתיקה במראות הנשקפים מן החלון. היא לא הוסיפה לדבר  עוד בנושא שכן כך היא מציאות החיים: "חברים כמו חברים", לא תמיד ממלאים את רצונותיך ואת משאלותיך, לא תמיד עומדים בציפיות, אבל יחסי חברות אין שוברים ואין מנתקים סתם כך. חבר נשאר חבר גם אם הוא מאכזב לפעמים. גל אמנם אכזב הפעם, אך לחברות יש מחיר. בכדי לשמור על קשרי חברות נאותים צריך לדעת לבלוע בשתיקה גם גלולות שאינן מן המתוקות, ואמא מוכנה להשקיע...

אירוע זה, שהייתי עד לו לפני שנים, גרם לי לתהיות רבות:

* מדוע חשבה אימו של גל שיש לנהוג עמו כמו עם חבר?
*מדוע חשבה שכדי לשכנעו יש להזכיר לו את צדקותיה והתנהגותה  הנדיבה עמו בעבר עם הפנים לעתיד?
*מניין לו, לגל, לדעת שיש לפנות מקום עבור מבוגר?
*האם דעתו של גל בן הארבע מכריעה ויש להכנע מפניה       ולוותר?
* מה עתידה להיות התנהגותו של גל לכשיגדל - האם אז יידע לוותר?

        רבות חשבתי על אירוע זה ועל השאלות הכרוכות בו. אמו של גל כלל אינה בטוחה שיש לה את הזכות לקבוע לגל כיצד עליו להתנהג, אשר על כן היא פונה אליו כחבר שווה זכויות. אך לא כן הוא. עליה לדעת שאין זו זכות אלא חובה. חובה עליה ללמדו כיצד להתנהג ואף לעמוד על כך בתוקף שהדברים יבוצעו.

התורה הפקידה את הכוונת הילדים בידינו והיא תובעת זאת מאתנו: "ולמדתם אותם את בניכם, והודעתם לבניך ולבני בניך, ושננתם לבניך,למען תספר באזני בנך ובן בנך, כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' ".

כאשר אנחנו מחנכים את הילד אנו עושים עמו טובה שאין דומה לה: אנו בונים את עתידו. אדם שחסם בגופו את הדרך המדרדרת לתהום ולא הניח לנו בשום אופן לעבור בה, הציל אותנו, ואנו חבים לו את כל חיינו. הורים שאינם מחנכים את בנם, פושעים פשע בל יכופר ומועלים בחובתם כהורים לחנך ולכוון את הילד לדרך הנכונה, דרך החיים.

נקודת המוצא לכל סוגיית החינוך היא – לחנך באומץ וללא נקיפות מצפון. החינוך אינו מאבק כוחות בינינו לבין הילדים, בו אנו כופים את דעתנו, אוכפים את רצוננו ושוללים את עצמאותם. עקביות, מחשבה ושיקול דעת, הם יסודותיו של חינוך, שללא ספק, בעזרת ה', נקצור ברינה את אלומותיו.

היסוד הראשון הוא, אם כן, להבין את זכותנו וחובתנו לחנך את ילדינו ולהציב להם גבולות.

 

       ההבדל הגדול

ישנם דברים שבמבט שטחי אינם מורגשים דיים, אך במבט מקיף יותר ובהסתכלות לעתיד ניכרים ומתבררים. לשם המחשה, נפנה לסיטואציה יומיומית המוכרת לכולנו.

"את ההבדל הגדול תרגישו בקופה", מבטיח ומכריז חגיגית שלט הפרסום של רשת השיווק  המקדם את פנינו. כלומר, אם לא שמת לב לקטנות - מה בין 3.82 ₪ ל3.86 ₪  - הרי כשתגיע לקופה עם מכלול קנייתך בכדי לערוך חשבון, או אז תחוש בהבדל הגדול שנוצר והצטבר ממקבץ ההבדלים הקטנים.

כשאני צופה בעולל בן שנה ורבע, שאך למד את מילותיו הראשונות, המרים את ידו, מנופף לעבר אביו ומכריז בעוז: "אבא לא טוב, אבא פויה", עקב חריגה של האב מצפיותיו, וכל הסובבים מחייכים ומתמוגגים מנחת לנוכח ה"חכמה" החדשה - אני נזכר בהכרזה המבטיחה: "את ההבדל הגדול תרגישו בקופה", ויודע בבירור שזה עתה נזרעו הזרעים הראשונים של חוצפה ובא יבוא היום, לא יאחר, שהזרעים אף ינבטו שהרי "הזורעים ברינה בדמעה יקצורו" וההורים יעמדו אז חסרי אונים מול חוצפתו של הילד.

"אין לנו מושג מדוע הילד חצוף ואין לו טיפת משמעת,  אנחנו פשוט לא יכולים להסתדר אתו", הם יגמרו אומר וילכו בשקט לנסות להפעיל את קשריו של בן הדוד מוטקה, העסקן  בעל הקשרים, להכניס את הילד לתלמוד תורה השישי למניין ההיסטוריה החינוכית המפוארת של הילד.

כאשר לנגד עיני הורים הנכנעים לילדם ומאפשרים לו את כל משאלות ליבו, בתואנה הנפוצה ש"הרי הוא רק ילד והוא כל כך רוצה..." - אני צופה כבר עתה בקופה המחכה להם בסיבוב בסבלנות ובבטחה. והקופה הזו היא "גיל העשרה", אותו גיל המכונה בשם "גיל ההתבגרות".

זהו גיל המשופע בסערות, בקשיים, בהתמודדויות ובעוד ביטויים מעין אלו, שעדינים הם לעומת מה שמתרחש  על פני השטח ואף מתחתיו. בגיל זה (שעוד נרחיב את הדיבור בו) חיונית עד מאד מערכת המשמעת שבנינו, קריטית ממש, שכן אם הצלחנו לבנות מערכת נכונה הרי שהגם שצפויים לנו קשיים ואף התמודדויות רבות, בכל זאת תהיה לנו עדיין 'מילה' אצל הנער; יהיו לנו הגה ובלמים לשלוט איכשהו במצב. אך אם, חלילה,  לא היינו עקביים קודם לכן וחשבנו "מה, בעצם, כל כך משנה אם הילד לא חזר בזמן שהבטיח?", או "מה בכך אם נכנענו ללחציו ולתחנוניו?", הרי שעתה מגיעה עת בה ההורים עומדים אובדי עצות ומוכנים לעשות הכל כדי להחזיר את הגלגל אחורנית ולהשיב את הילד למסלול. אבל עכשיו כבר די מאוחר. עתה קשה יהיה שבעתיים לבנות מערכת של משמעת.

כבר מקטנות דקטנות, כאשר ילד מגלה ניצני חוצפה כלפי הוריו, או כלפי אדם מבוגר, יש למחות  ולומר: "לא כך מתנהגים", "לא אומרים לאמא פויה", "לא מרביצים לאמא", ואם הוא חוזר שוב על הדברים, יש למחות שוב ושוב. אם הוא נעלב, בוכה ומזיל דמעה - אין דבר, דמעות טובות הן, שכן דרך ארץ לומד הוא...


יום שני, 6 ביולי 2015

סוכרייה על מקל -סיפור מתהפוכותיו של גיל ההתבגרות


סוכרייה על מקל

רעייתי תחי', עורכת  זה 27 שנה 'קבלת שבת' לילדות. מגיעות ילדות עד גיל בת מצווה לערך. לעיתים מגיעות אף כשבעים בנות. הן מתפללות יחד, היא מספרת להן סיפור חינוכי מרתק בהמשכים ולבסוף מחלקת ממתק. הממתק פשוט, לעיתים 'סוכריה על מקל'.

פעם הגיעה לקבלת שבת ילדה בלוויית אחותה הבוגרת האחות נשארה כדי ללוות את אחותה בדרך חזור [ואולי כדי להאזין לסיפור המרתק]

כשהגיעה עת חלוקת הממתק הסתפקה רעייתי תחי' בספק חמור, האם עליה לתת גם לאחות הבוגרת [17] ואולי תיעלב "האם אני ילדה קטנה הזקוקה לממתק?!"
ולחילופין אם לא תיתן, אולי תיפגע, שמא היא חפצה בו, "אוי לי אם אתן אוי לי אם לא אתן..."
לבסוף החליטה: היא תציע לה  - והיה אם לא תרצה- תסרב.
וכך עשתה. שלחה לה את הסוכרייה והנה היא מגיעה אליה ומצביעה עליו, היא רוצה לומר משהו. רעייתי חשבה שברצונה לומר ש"אינה אוכלת ממתקים של תינוקות", אך היא אמרה- "אולי אפשר להחליף סוכרייה היא שבורה כאן בצד..."
כשלפנינו מתבגר, נדמה לנו כי מבוגר מושלם לפנינו, עלינו לדעת כי בתוכו חבוי ילד קטן.

ישנו משחק החביב על ילדים- 'ביצת הפתעה'– ביצה צבעונית שניתן לפתוח אותה ובתוכה ביצה קטנה יותר בצבע שונה. גם אותה ניתן לפתוח ובתוכה ביצה קטנה יותר וכך הלאה.

נפש האדם עשויה רבדים רבדים, שכבה בתוך שכבה – ישנה שכבה האומרת: "התנהג כבוגר, חשוב כבוגר, קח אחריות כבוגר!" וישנה שכבה האומרת: "אני רוצה ממתק, אני קטן".
כדור הארץ עשוי שכבות ובנוי על לוחות טקטוניים. כשנוצר חיכוך בין הלוחות השכבות נדחסות ומתחוללת רעידת אדמה, התפרצות וולקנית  וצונאמי ה"י.
אף בנפש כשנוצרת התנגשות בין הלוחות מתחוללת התפרצות. "סומכים עלי ודורשים ממני לקחת אחריות, 'את תשגיחי על הילדים ,על התינוק תני לו את הבקבוק בזמן... השגיחי על העוגה בתנור  זה חשוב, אנחנו נוסעים לכמה שעות/ יום/ יומיים...' אז אני גדולה ומאידך 'מתי את חוזרת מהחברה? אחרי שמונה מאוחר מדי! לא! הבגד הזה אינו מתאים אל תלבשי אותו' רגע, אני גדולה או קטנה? מצד אחד דורשים ממני אחריות כבוגרת ומאידך גיסא מתייחסים אלי כתינוקת...!"
ישנו רובד בנפש האומר "יש לשמוע בקול ההורים, הם צודקים!" אך רובד אחר אומר "איך מתנהגים אלי זה לא יתכן!"
וכשנוצר חיכוך בין הרבדים מתחוללת רעידת אדמה והתפרצות...(מוכרת למדי)
עלינו לדעת- בלב ההתפרצות המרדנית שוכנת נפש טובה וצייתנית, ילדה קטנה הזקוקה למילה טובה, מתחת למסיכה המפחידה חבויה נשמה טובה.
ראייה נכונה של המצב היא חצי פתרון...
חדש: "עד כאן!" חוברת מיוחדת הדרכה מעשית להצבת גבולות ומשמעת  0548442639

יום חמישי, 7 במאי 2015

יום רביעי, 6 במאי 2015

יום שני, 23 בפברואר 2015

אפשר למכור את הש"ס...


אפשר למכור את הש"ס
בינה יתירה

נשים שואלות לא אחת "מה עושים כשהבעל אינו אומר דברי תורה ואיננו מספר מאומה?!" אולי אין לו הסבלנות הנדרשת להעביר את המסר לילדים ויתכן שהוא חש כי איננו מסוגל. מצוי מאד שבשעת הסעודה

יום רביעי, 11 בפברואר 2015

הצדק עם הנהג או עם הנוסע?


הצדק עם הנהג או עם הנוסע?
על כך בקטע עם הסיפור המשעשע שלפניכם
[סיפור אמיתי]

יום חמישי, 22 בינואר 2015

"כרטיס טיסה במתנה" מעשה שהיה


כרטיס טיסה במתנה

סוכריות השגחה פרטית

סוכריות השגחה פרטית

עוד שיחתנו נסבה סביב שולחן השבת וענייניו, ברצוני לציין נושא יקר ללבי, אשר מאד חשוב לי לענות בו, והוא "סיפורי השגחה פרטית"

מסופר על הגאון הצדיק ר' יחזקאל לוינשטיין זצ"ל, שהיה חפץ מאד להרגיל את ילדיו להתבונן בהשגחת ה' הפרטית ומשום כך הכריז ואמר להם:

 "מי מהילדים, שיבוא ויספר לי סיפור השגחה פרטית שארע עמו, יקבל ממני מטבע".

וכך היה. הם היו מספרים לו סיפורי השגחה והוא העניק להם את המטבע המובטחת. אך שכרם האמיתי היה ההרגל להתבונן ולשים לב להשגחה פרטית.

מייד בשמעי סיפור זה, גמלה החלטה בליבי "לעשות כן אף אני" ולאמץ מנהג יקר ערך זה בשולחן השבת שלנו, בשינוי פעוט.

 קמתי והכרזתי קבל עם ועדה (בני משפחתי שיחיו) ש"כל ילד שיספר לנו בשולחן השבת סיפור השגחה שארע עמו 'והוא עד או ראה או ידע...'  או היה שותף לו, יקבל ממני ממתק קטן".

"ויקרא האדם שמות" - אף שם כיניתי וקראתי לאותו ממתק מובטח, ויקרא שמו בישראל "סוכריות השגחה פרטית".


כפתיח לעניין ועל מנת לעודדם ולהמריצם לספר, פתחתי בסיפור השגחה מופלא שאירע עמי ממש באותה עת.

הסיפור החל בשיחת טלפון, "שלום, ערב טוב, מדברים משפחת ...