"הבנים
בני והבנות בנותי" ...
לבן הארמי, שהעידו עליו, כי מבוקשו וחפצו היה "לעקור את
הכל", "ארמי אובד אבי", ביקש להנציח את חותמו והשפעתו על הבנים
והבנות ובזה להזיק ולעקור את הכל. בקשה קטנה ואנושית לו, לנשק להם בטקס הפרידה -
"ולא נטשתני לנשק לבני ולבנותי"
- רק לנשק להם ביקש הסב המסור... מה כבר רוצים ממנו, מהסב הרגשני ועדין
הנפש, ומדוע נטפלו אליו ותלו בו אשמה חמורה עד כדי כך ש"ביקש לעקור את
הכל"?
חכמינו ירדו לסוף דעתו של אותו נוכל. הוא הבין היטב היטב את
ערכם האמיתי של הבנים והבנות וביקש לפגום בהם בהבל פיו, ברוחו ובפנימיות חיות נפשו
הקלוקלת.
ממנו נלמד אף אנו, במידה טובה מרובה שבעתיים, לשים לב במידה
גדושה לבנינו ולבנותינו.
לפעמים נוצר מצב בו קיימת נטייה להשקיע דווקא בבנים ואילו
הבנות נשכחות מעט. עלינו לתת תשומת לב מרובה גם לבנות ולא להזניחן ולהניחן מן הצד.
חשוב מאד לשתף אותן בנעשה ובנאמר על שולחן
השבת.
פעם, בעת ששחתי בהרצאה על חשיבות הקשר בשולחן השבת, הגד הוגד
לי על ידי אמהות נכבדות, כדברים האלה:
"אצלנו בבית, בשולחן, דברו רק דברים עמוקים שהילדים כלל לא
הבינו והבנות על אחת כמה וכמה.
לפעמים, שוחחו בשפת האידיש, אשר לא היתה שגורה על בוריה בפינו,
הבנות. לא הרגשנו שום קשר לשולחן, לנעשה סביבו ולנאמר בו. [למעט קשר למאכלים,
כמובן]
כל העת, חיכינו
וציפינו בקוצר רוח, מתי נוכל כבר להשתחרר מן העול המעיק של השהות בשולחן השבת
המשעמם והמכביד. לפיכך, משאך נקרתה לפנינו הזדמנות פז
