לחזור הביתה באחת...
ערב אחד עודני פוסע מעדנות מבית המדרש בואכה פאתי ביתי, נטפל אלי אברך
צעיר ו'ציד' – משאלה בפיו:
-"אפשר לשאול אותך משהו?"
-"כן" תוך שאני מעלה במוחי שלל השערות להיכן חותר ידידי
הטרי, נ"י
-"שמעתי שאתה עוסק בענייני משפחה וחינוך ורציתי להתייעץ
אתך"
-"בבקשה" עניתי תוך כדי שאני נושם במחשבתי לרווחה. [לפחות
זו לא בקשת הלוואה, או לחילופין בקשה לשאול את רכבי (הגוסס) לעליה לרגל ירושלימה
תובב"ה]
-"אשתי ואני נשואים כבר ארבע שנים ואנחנו מתווכחים כל הזמן"
החל שוטח לפני הלה את מגילת תלאותיו.
-"אולי תשתף אותי בנושאי הוויכוחים כך נוכל יחד לחשוב על
פתרון"
-"אין הרבה נושאים" מתנשף בן שיחי, ישנו רק נושא אחד: אשתי
רוצה שאשוב הביתה מהכולל בשעה אחת..."
-"יפה" אני משיב ומתי באמת אתה חוזר?
-"אממ" מתגמגם בן שיחי "פעמים באחת וחצי, פעמים בשתיים
ופעמים אף בשלוש"
-"אהה" אני מאותת להבנה "מתי מסתיים הכולל
בצהריים?"
-"בשעה אחת"
-"ומה אתה עושה בין אחת לשעות הללו?"
-"אא שותה תה, מעיין בספר, מדבר בנייד, לא משהו מוגדר"
-"אם אין לך סיבה חשובה להתעכב, מדוע אם כן אתה מתמהמה ולא חוזר
הביתה?" ["כי לולא התמהמהנו כי עתה שבנו זה פעמיים"]
-"רגע" מתרצן [הפך רציני-הערת המבאר] הנ"ל "אתה
בעצם אומר שאני צריך לשוב הבית באחת בגלל שרעייתי מבקשת?"
-"כן! מהיום אתה עושה כל מאמץ לשוב הביתה באחת. בבית תשתה תה,
תעיין בספר ותעשה את שאר עיסוקיך ה'לא מוגדרים'"
-"אתה רציני?!" הוא שואל.
-"רציני במאת האחוזים, תעשה כל מאמץ לחזור באחת הביתה וחסל סדר
ויכוחים!"
-"שמע לא חשבתי על זה..."
אחרי תשובה זו הפכתי מבולבל לחלוטין.
ארבע שנים מתווכח הוא עם אשתו על שעת החזרה הביתה, אין לו משהו מוגדר
בעל ערך לעשות בשעה זו וכשאני מציג לפניו פתרון גאוני לפחות בסדר גודל של אלברט
איינשטיין הוא משיב לי "לא חשבתי על זה..."
האם העולם יצא מדעתו???!!!
מדובר באברך חכם, למדן, בעל אינטליגנציה מעל לממוצע. מדוע לא חשב
בעצמו על פתרון כה פשוט? למה היה עליו להמתין עד שיגיע אליהו [אני- בשם מושאל]
"יהא מונח עד שיבא אליהו" ויתרץ את קושיותיו? "תשבי יתרץ קושיות
ובעיות"
מיותר לציין שלביתי הלכתי מעט "אחת הנה ואחת הנה" טרוד
הייתי במחשבות מה זה היה לבני האדם? שמא אחד משנינו זנח את שפיות דעתו חלילה?
טפחתי על מצחי במבוכה.
"בלילה ההוא נדדה שנת ה...[כותב השורות]" לא יכולתי להירדם.
מכיוון שאני עוסק בתחום, חשוב היה לי להבין את הלך רוחו של אותו אברך. על כן
"נטלתי את אומנות אבותי בידי" לקחתי את ספר התהילים בידי והחילותי לומר
מזמור אחר מזמור תוך שאני מבקש "חננו מאתך חכמה בינה ודעת"
בקשתי התקבלה. משמים חסו עלי והבנתי 'פשט' באותו אברך. הסכיתו ושמעו
את הפשט כי חשוב הוא מאד.
הבה נחקור חקירת תם:
כשהגברת רעייתו של הנ"ל מבקשת "חזור הביתה באחת" מה
כוונתה בבקשה זו?
מיד תצוץ ותופיע התמיהה איזו שאלה היא זו "למה כוונתה"?!
בוודאי כוונתה לומר:
"אל תשאל מה ארע היום יש לי הרבה מה לספר לך – אל תשאל איזו שיחת
טלפון קיבלתי אני חייבת שתשמע..." או אם יוצאת היא לעבודתה רוצה, היא לשתפו
בקשיים עמם התמודדה בעבודתה "תחזור הביתה בבקשה באחת על מנת שנוכל לשוחח יחד.
אני רוצה לספר לך ולשתף אותך בלחץ שעברתי היום בעבודה. אני יושבת כאן בין ארבע
קירות דוממים שממש לא מגיבים, ממתינה לך בקוצר רוח..."
כוונה נוספת: "הכנתי תבשיל בדיוק לפי טעמך וגם סלט טרי. בבקשה
חזור הביתה באחת פן יצטנן התבשיל והוויטמינים אשר בסלט ינטשו
[יעזבו-"והשביעית תשמטנה ונטשתה"] בשורה ערפית דרך החלון החוצה לא חבל?
תחזור הביתה באחת..."
עוד כוונה: שומעים בתקופה זו חדשות מדאיגות "לא תקום פעמיים
צרה"[נחום א'-ט'] אני דואגת לך מאד, כל סירנה שנשמעת באופק אני כבר חושבת...
חלילה. בבקשה תחזור הביתה באחת ואוכל להפסיק לדאוג!"
בטוחה היא שהואאכן מבין את
כוונותיה ממש כפי שהינן, אך אין הדבר כן הוא מבין דברים אחרים לחלוטין!
בוודאי תשאלו "מה הוא כבר יכול להבין אחרת?"
שימו לב, הוא שומע מתוך הדברים את המסר הבא:
"אתה חסר אחריות, ממש לא מחונך, אתה עדיין ילד קטן וזקוק למישהו
שיפקח עליך! אמא שלך, עדיין לא סיימה את מלאכתה, אני הולכת להשלים את מה שהיא תחי'
עדיין לא גמרה, 'ניצחתי ואנצח, גמרתי ואגמור' אני הולכת להפוך אותך ל'בן אדם'
תחזור הביתה באחת אתה שומע!"
"אה, תודה רבה! הנה מפקחת חדשה על החיים שלי. כשהייתי ילד כל
הזמן 'סידרו' לי את החיים: 'תלבש סוודר' 'עכשיו לא יוצאים החוצה' 'לאן אתה הולך'
'תחזור בחמש, אנחנו לא מרשים יותר מאוחר...' קווה קיוויתי ליום בו אהיה עצמאי 'בעל
בעמיו' "להיות כל איש שורר בביתו" התחתנתי והנה 'מן הפח אל הפחת' יש לי
מפקחת חדשה: 'תחזור באחת' אני לא מקבל ממך הוראות, נקודה!
עכשיו זה יתנהל כך:
אם תאמרי את זה פעם
אחת - אחזור באחת וחצי, תחזרי על זה פעמיים - אחזור בשתיים, שלש פעמים - אחזור
בשלוש!" "הן כל אלה יפעל... פעמיים שלש עם גבר"[איוב ל"ג]
זו פשוט הדרך שמצא לנכון על מנת ל'הסביר לה' שתבין כראוי ואף הכתוב צווח ואומר "חנוך
לנער[ה] על פי דרכו[ה]" [משלי כ"ב]
אתם מבינים מה מתרחש כאן?! היא בתמימותה רק מבקשת שיחזור הביתה ואילו
הוא 'שומע' ומבין דברים אחרים לחלוטין ולכן הוא 'מסביר' לה אבל בדרך שהיא לא
מבינה.
שני צדיקים בעיר [חבל היו יכולים בשעתו להצטרף ולהציל את סדום ולאברהם
הייתה קורת רוח] ואינם מבינים איש את שפת רעותו.
אדם בטוח במאת האחוזים שמבינים אותו בדיוק כפי שנתכווין להביע את עצמו, אך אין הדבר כן, אנשים
שומעים ומבינים בהתאם למצב הרוח שלהם, למטען התלאות שעברו עליהם אותו יום, הבנתם
מושפעת באופן ישיר מעקבות משקעי העבר, תואמת להפליא לפרי דמיונם, או לחילופין למה שרצו/ציפו
לשמוע... ועוד הרשימה ארוכה[וכנראה גם אין סופית].
אם כן מה הפתרון? דור
הפלגה נפוצו בכל הארץ מחמת שלא שמעו איש את שפת רעהו:
"הבה נרדה ונבלה שם שפתם אשר לא
ישמעו איש שפת רעהו ויפץ ה' אתם משם על פני כל הארץ ויחדלו לבנת העיר"
[בראשית י"א]
"לא ישמעו - זה שואל לבנה וזה מביא
טיט וזה עומד עליו ופוצע את מוחו"
[רש"י]
מה נעשה כדי להציל את הבית הזה שלא "ייפרד חלילה על פני כל הארץ"?!
לימוד גמרא כידוע 'אינו מן הקלים' [בלשון המעטה] יש להיעזר בו בפירוש
רש"י. נדיר מאד, או יותר נכון אין בנמצא מי שיכול ללמוד גמרא ללא רש"י
[הרמב"ם למד בלי רשי.... אך מי ישווה לו] נסו נא ללמוד ללא רשי ותיווכחו כי
'אין מוצאים את הידיים ואת הרגליים' ובפעמים רבות מבינים את כוונת הגמרא בדיוק
להפך מהפרוש הנכון.
אמנם ישנם רבים הזקוקים לעזרים נוספים כגון:
"ושננתם"
"מתיבתא" "שוטנשטיין" חיבורים לביאור הגמרא, פרי עמל של
תלמידי חכמים מופלגים המסבירים "דבר דבור על אופניו" ת"ח אלו טרחו
רבות לעזוק ולסקל וליישר ההדורים על מנת שכל אחד יוכל להבין את הפשט הנכון
[ותשואות חן להם על כך] וכבר אמרו בדרך צחות "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם"
'שלום' ראשי תיבות: ש'וטנשטיין, ל'ובלין, ו'שננתם, מ'תיבתא... על ידי ההסבר ההגון נעשה שלום בין אדם
לתלמודו ובין האדם לעצמו לנשמתו וכו'
גם אנחנו נוסיף לאמירות שלנו פירוש רש"י ואם יש צורך אף
שוטנשטיין:
"בבקשה תחזור הביתה באחת, כי הכנתי ארוחה כפי שאתה אוהב ופשוט חבל.
החביתה מתקררת והוויטמינים בורחים/ נמלטים בשורה עורפית מהסלט החוצה... ממש חבל!
תחזור באחת ותוכל ליהנות מהארוחה..."
"בבקשה תחזור באחת, יש לי כמה דברים לספר לך ולשתף אותך, אשמח
ויהיה לי נעים שתחזור, נוכל לדבר יחד. בבקשה תחזור באחת, תודה!"
"אתה יודע, שומעים לא עלינו כל מיני דיווחים מדאיגים, אני קצת
דאגנית, בבקשה תחזור באחת ואהיה יותר רגועה..."
לו אך תסביר את עצמה ותוסיף גם למה כוונה בדבריה, הוא יחזור לא
באחת אלא ברבע לאחת. בדוק ומנוסה!
הבה נתבונן בדוגמא המוכרת בוודאי לנהגים שביננו:
נהג מגיע לרמזור ואז הוא מגלה שאיננו נמצא בנתיב הנכון. הוא מעוניין
לפנות ימינה, אך הנתיב שהוא מצוי בו מיועד ומתומרר לנוסעים ישר קדימה.
כעת שתי אפשרויות לפניו:
האפשרות הראשונה, להתאמץ מעט, לפתוח את חלון הנהג ולהסב את תשומת ליבו
של הנהג משמאל. לסמן ולהחוות בידו בנימוס כאומר "בבקשה אם אוכל להשתלב"
ב-99.99 אחוז מהמקרים, הנהג יאפשר לכם להשתלב בחפץ לב, בנדיבות ואף ייתכן, שיצדד
מעט את רכבו על מנת להקל עליכם. לא אחת ראיתי נהג המבקש יפה וטור שלם של מכוניות
נוסע לאחור על מנת לאפשר לו להשתלב...
אך, קיימת אפשרות נוספת, קלה יותר והיא לנסות ו'להידחף' לנתיב השמאלי.
אני משער כי כבר 'חוויתם' בעבר מה קורה כאשר בוחרים באופציה זו:
הנהגים בנתיב השמאלי יתרעמו על שנדחפים לנתיב שלהם, הם ייצמדו אחד
לשני על מנת להקשות על ה'מסתנן' לבצע את זממו לעבור לנתיב שלהם, יביעו מחאה בפנים
זועמות ואם ימשיך וינסה להידחף באגרסיביות, יתכן שייפתח חלון מאחת המכוניות
ויושמעו באזניו אי אלו כינויי כבוד ואולי בנוסף מספר 'ברכות' ואיחולים 'שבע ברכות'
כולל 'ברכה אחריתא...'
וכאן תשאל השאלה "מה נשתנה?"
מדוע בסיטואציה זו אין הנהגים מאפשרים לו להיכנס? האם אינם רואים שהוא
במצוקה? הלא חייב הוא לעבור לנתיב השמאלי כדי לפנות שמאלה, מדוע הם תופסים את זה
כמישהו שמנסה 'לגזול' מהם את זכות הקדימה בנתיב? האם הוא עורך איתם 'תחרות מרוץ'
או 'הורדת ידיים' "ולאום מלאום יאמץ" להראות שהוא יותר חזק מהם?
גם כאן, אנחנו עדים לכך שלהתנהגות שלנו נלווה מסר, לרוע המזל לא תמיד
בדיוק זה שאנחנו חושבים/מתכוונים אליו. אשר על כן כשאני נדחף מבלי לבקש רשות זה
נתפס כ'כוחנות' 'רמיסת זכויות' ולכן השני מגיב באותה מטבע בדיוק! אך אם
אוסיף ביאור קטן – 'שתי מילים ברש"י' -
תנועה קטנה ביד המסמנת בקשה, אותו אדם ייהפך מידית לסבלן, נדיב, גמיש, מאין
כמוהו. לפתע יש לו זמן, הוא אינו ממהר, 'הכל בסדר' ולא אכפת לו אפילו להחמיץ
רמזור.
אירועי העבר, מותירים רושם בל יימחה ולכן אשתף באשר ארע לי:
נסעתי לחתונה בעיר חיפה. עודני תר אחר הרחוב בו נמצא האולם, ששמו
התנוסס לתפארה על ההזמנה, אני שומע לפתע מאחורי רכב צופר בקוצר רוח ולאחריה צפירה
נוספת. משהגעתי לרמזור, עצר בצמוד לי נהג מונית שצעק לעברי באופן לא ברור - הערה
[כנראה 'בונה'] על משהו בסגנון הנהיגה שלי, שלא עבר את שבט הביקורת שלו.
האמינו לי, שלא הבנתי בדיוק מה הוא רוצה. אך למדתי מאבי ז"ל,
שמנהגו היה, כאשר העירו לו הערה כלשהי, להשיב: "אתה צודק תודה!"
"מעשה אבות סימן לבנים" ו'מנהג' אבותי בידי, נהגתי כך אף
אני ואמרתי לו "אתה צודק, תודה!"
נהג המונית, היה בטוח שאמרתי לו משהו שאינו כראוי ו'מחמת' כן ומ'חמתו'
שבערה בו, פתח בתנופה את דלת המונית, שרבב את מלא קומתו באחת החוצה, תחב את פרצופו
הסמוק אל רכבי ושאל בקול מזרה אימים תוך שעיניו יורות גיצים: "מה
אמרת???!!!"
"אמרתי, אתה צודק, תודה!"
באותו רגע, כנראה, ניצלתי ממוות לחיים, שכן "חמת המלך שככה"
או אז שאלתי אותו בנחת "שמא יודע הוא, היכן שוכן לו כבוד, אולם 'דיצת
חתנים'?"
"אני אראה לך" השיב בנדיבות ורוחב לב, "סע אחרי, אראה
לך את הדרך..." אבל, אינני רוצה לגזול מזמנך ולהטריחך" "לא"
פסק בקול מצווה "סע אחרי!" נסע ונסע בין פיתולי הרחובות ואני אחריו[לא
רציתי לסרב לו, הן לפני רגע ניצלתי ממוות לחיים]
עד שהביאני לפאתי "פתחו של אולם" "כאן זה!" אמר ולא
יסף. 'לבו נשא את רגליו' 'נתן גז' ונגוז.
תארו לעצמכם, הוא היה כעוס במידה גדושה כזו שכמעט ולא נותר חלילה מי
שישרוד לספר את הסיפור הזה, אך 'נס' ארע והוא המתין לרגע, על מנת לשמוע את אשר
בפי. כאשר שמע מה באמת התכוונתי לומר, והדברים נאמרו במענה רך "מענה רך ישיב
חמה" נהפך לבבו בקרבו והתנדב לנסוע בדרך ארוכה, על מנת להובילני למחוז חפצי.
עלינו לנסח את הדברים נכון, במענה רך, לשים לב שלא יתפרש המסר הפוך
מהמכוון ובמקרה הצורך להוסיף ביאור.
אך, אל נא תחשבו לרגע שהפתרון כל כך קל ופשוט. לעיתים גאוותו של אדם
אינה מניחה לו להסביר את עצמו:
"מדוע אני צריכה להסביר לו? מדוע? אני מבקשת 'לחזור באחת' די בכך
שבקשתי, זה מספיק, האם הוא מלך שיש להשתחוות לפניו?"
"אני לא מעוניין להסביר לה. אם יש לה בעיה שתלך בבקשה לפסיכולוג,
או תלמד שוטנשטיין בעצמה. אני לא הכתובת 'כאן לא מודיעין'!"
פעמים רבות, גאוותו של אדם הורסת כל חלקה טובה בחייו ואם יש לאדם אך
מעט ענוות רוח וסבלנות, החיים שלו יראו אחרת.
הסירוב העקשני להוסיף מילת הסבר בנחת, מזכיר לי את הסיפור הבא:
בין שלשה אנשים, התנהל ויכוח מי מבניהם עקשן גדול יותר. פתח הראשון:
"יש לי בת כלילת המעלות 'נערה ממש אוצר' אני רוצה שמי שיישא אותה לאשה, יהיה
זה אך ורק בגלל מעלותיה ולא מחמת הכסף שלי [ויש לי הרבה...] לכן, החלטתי, כי לא
אתן עבורה נדוניה. אפילו לא פרוטה שחוקה אחת... אתם סבורים שלא עמדתי בעקשנותי?
בוודאי הצלחתי! הציעו שידוכים רבים, אך אני נצבתי כצוק איתן על התנאי שהצבתי. היא
עברה את גיל העשרים, עשרים וחמש, עתה היא בגיל 39 עקשן אנכי, תשב עד שילבין ראשה
ומעקרונותי לא אזוז!"
"הסכיתו ושמעו את עקרונותי אני", נענה השני: "הגעתי
הביתה בשעת ערב מאוחרת. הקשתי על הדלת הנעולה, רעייתי שאלה מעבר לדלת - מי שם? אך
אני לא עניתי. שאלה שוב ולא עניתי. לדעתי, אשה צריכה להכיר את סגנון ההקשה בדלת של
בעלה. ישנתי כל הלילה על המדרגות בחוץ. מעקרונותי לא אסוג...!"
נענה השלישי ואמר: "הלכתי לרופא השיניים בעקבות מיחוש בשן. שאל
אותי הרופא 'איזו שן כואבת לך?' אמרתי לו: 'אם אתה רופא שיניים, עלייך לדעת
בעצמך!'
עקר לי שן אחת, אמרתי לו 'לא זאת!' עקר עוד אחת, אמרתי 'לא זו' עקר
שבע שיניים, עד שהגיע לנכונה, אני על דעתי אעמוד 'רופא שיניים עליו לדעת בעצמו'...!"
קוראים יקרים, האפשרויות פרושות לפניכם, אל נא תהיו מאלה שהקב"ה
צריך ל"שבת ולזווג זיווגים" [עיין גיליון 46] לשבת ולשמרם במיוחד שלא
יעשו מעשי איוולת, המאיימים לערער את אושיות ביתם.
"החיים וה... נתתי לפניך ובחרת בחיים!"
