"רק
רגע..."
תמונת מצב מוכרת: הילד שב הביתה מלימודיו ובידו מבחן.
- "אמא, תראי!"
אמא, המצויה כעת בעיצומה של רחצת הילדים בחדר האמבטיה אפוף
האדים, משיבה:
- "רק רגע!"
-"אמא! תראי את המבחן!"
-"אמרתי לך, בעוד כמה רגעים אסיים ואתפנה אליך!"
-"לא, תראי עכשיו!"
עכשיו! אין לו סבלנות לחכות, כך זה במבחן, כך זה גם כשהובטח
לו ממתק או כשהובטחה לו מתנה - הוא דורש תיכף ומיד! עכשיו! עכשיו יקנו לו צעצוע!
עכשיו תבואי לראות! טענות עיכוב בגין: עייפה \ עסוקה \ אין לי כוח \ אני באמצע
לדבר עם השכנה \ ועוד ככל שהמוח היהודי מצליח להנפיק, כלל אינן מעניינות אותו:
עכשיו! מיד!
חכה קצת, מה בוער? מה יקרה אם תמתין רק עוד כמה רגעים? העולם
לא נברא ביום אחד, לא יקרה כלום, וכו'. שלל ניסיונות החילוץ להמתנה בביצוע גזר
הדין אינם מועילים: עכשיו! הרגע הזה! מיד!
ממה נובע הדבר? מדוע אין הילד מוכן לקבל את ה'עוד מעט' או
'כבר', 'רגע', וכל שאר ביטויים המביאים הצלה רגעית וזמנית מנדנודי הילדים?!
נצא לשעה קלה של קורת רוח ונפנה לעיין בגנזך הביולוגי שבראשנו
–
הזיכרון המופלג אותו העניק הבורא במתנה לכל יצור אנושי.
כעת נעמוד מול עצמנו ונשיב בכנות על השאלה: למיטב הניסיון
העשיר שצברנו במהלך היסטוריית החיים המייגעת שלנו, לכמה זמן נדחו מטלות באמצעות
המילה 'עוד רגע'?
לעיתים אכן התגשמה ההבטחה 'עוד רגע' כמובנה – רגע כמימריה,
כעבור זמן מועט ביותר. טוב ויפה. אך לפעמים… לפעמים אמנם, אך
גם זה קרה: זמן ההמתנה מתארך מעט מעבר לרגע המובטח, עיתים עשר דקות, עשרים, שעה
ושתיים ואולי גם הרבה יותר… עד
שאפילו שוכחים מכך לגמרי… והילד נאלץ להזכיר זאת שוב ושוב: "אמא, הרי
הבטחת לי!"
- "נכון הבטחתי, אבל אמרתי 'עוד רגע'!"
- "כן, אבל אמרת את זה כבר אתמול…!" וכדי
ביזיון וקצף…
יש דוגמאות רבות למצבים כגון זה, בצורות נוספות ובאופנים
שונים. המקרים חוזרים על עצמם תמיד בתדירות מופלגת כשהצד השווה שבהם הוא, שבכולם
דוחים ביצוע פעולות שונות לפרק זמן בלתי קצוב באמצעות הסיסמה 'עוד רגע'.
נמצא,
כי לתיבות: 'עוד רגע' משמעויות רבות מאד, או - ליתר דיוק - אין להן כלל משמעות
מוגדרת.
הן
משמשות אצל אנשים רבים כביטוי נרדף ל'תמתין!' בלא להתייחס לגורם הזמן, ובאמצעותן
ניתן לדחות מעשים לפרקי זמן הנעים בין אלפית השנייה ובין עוד שנים רבות, עד ימי
זקנה מופלגת ושיבה טובה.
לא ברור
בשעה שאתה מעיר לילדך: "למה אתה כל הזמן מנדנד, הרי
אמרתי לך עוד רגע?!" חשוב לרגע: "כמה זמן זה 'עוד רגע'?" לא ברור
לך? גם לילד זה לא ברור, ולכן הוא כה קצר רוח וחסר סבלנות. לו ברור כי אם הוא לא
ינדנד - הוא לא יקבל.
כבר קרו בעבר מקרים מצערים בהם הבטחות שיצאו מפורשות מפינו
נשכחו במרוצת השנים, והילד נותר עמוס הבטחות להתפקע.
עלינו לתת את הדעת לכך, שמימד הזמן אצל ילדים אינו מוחש וברור
כפי שהוא אצל מבוגרים.
הנה מצב המוכר לכולנו:
עולים עם הילדים לאוטובוס ונוסעים לסבתא. שמחה וצהלה. הילדים
מטפסים לאוטובוס בדיצה ומתיישבים יפה במקומותיהם, כפי שהורה אבא טרם הנסיעה. כעבור
חמש דקות, לפעמים כעבור שתי דקות, שואל יענקי: "אבא, עוד כמה זמן מגיעים?"
- "עוד שעה וחצי בערך!"
טרם חלפו שמונה דקות תמימות ויענקי שוב מוטרד: "אבא, כבר
הגענו? עברה כבר שעה?"
- "לא, חמוד. יש לפנינו עדיין נסיעה בת שעה ועשרים דקות
ללא פקקים!"
קוצר רוח שכזה
מעשה באב נבוך שבאמתחתו שכנה בעיה בלתי מובנת כלל: בלילות
החנוכה הוא ניצב מוכן ומזומן להדליק את
הנרות; מולו השולחן הערוך אשר טרחה רעייתו הצדקנית במשך כל שעות הצהרים והכינה לרגל
החג, והוא משופע בכל מכל כל:
סופגניות ולביבות ומיני תרגימא לרוב. עוד מעט קט, בעוד רגעים
ספורים, כאשר יסיים את ההדלקה וישורר כמה מזמורים, יוכלו הכל לגשת ולהיטיב ליבם
ככל אשר יחפצו.
עד כאן הכל טוב ויפה, אך משום מה, והוא אינו יודע למה, דווקא באותם רגעים נעלים של הדלקת הנרות
ופרסומי ניסא, נתקפים ילדיו בחוסר סבלנות, מתווכחים ביניהם, דוחפים זה את זה
והופכים את כל האווירה לבלתי נעימה בעליל, והוא אינו יודע את נפשו:
האם דווקא עכשיו, כשיש להמתין אך דקות ספורות, נתקפתם בקוצר
רוח שכזה? והלא כל מה שטרחנו לא טרחנו אלא בשבילכם!
דברים אלו הרצה ותינה אותו אב בפני. האזנתי לו בסבלנות עד
שסיים את תיאור מסכת תלאותיו, והשבתי בשאלה: "הלא אמרו 'תדיר ושאינו תדיר
- תדיר קודם', עד שאתה מתלבט אודות ההתנהגות
בחג החנוכה, ספר נא מה מתרחש אצלך בכל שבת?"
"אכן", נזכר האיש, "בכל שבת אני משתומם מחדש:
כל השבוע אנו טורחים בעבור השבת - 'זכור את יום השבת לקדשו תהא זוכרו מאחד בשבת'
(מכילתא יתרו). בכל הימים אנו עמלים, ממתינים ומצפים לבואה של השבת, וכשסוף סוף
מגיע יום חמישי, הטרחה וההכנות כפולות ומכופלות, 'הכנה דרבה':
מנקים את הבית, מכבסים את הבגדים, רוחצים את הילדים, עורכים
קניות, אופים ומבשלים וחוזר חלילה. והנה, בסיום כל זאת, לאחר כניסתה של ה'מתנה
הטובה מבית גנזי' למעוננו, אני חוזר מבית הכנסת לקבל פני מלאכי השרת בשירת 'שלום
עליכם'. בעוד מספר רגעים אקדש על היין, לאחר מכן ניטול ידיים ונבצע על החלות
הריחניות אותן אפתה אמא. כולנו נשב סביב השולחן הערוך.
פתע אוחזת את הילדים כעין רוח תזזית, והם מקבלים עודפי מרץ
בלתי נדלים: 'זוז מכאן, אני תפסתי ראשון, לא נכון! זה המקום שלי'... מריבות נרקמות
ומהפכות מתחוללות באותם רגעים:
מי ישב ליד מי, ומי לא ישב ליד מי; רבים על הכיסא המרופד ועל
הקרבה לכד השתייה; על הצלחת עם הפרח ועל הכוס המעוטרת...
עד מהרה הופך הוויכוח לתגרה של ממש. הדחיפות גורמות לבקבוק
היין לאבד את שיווי משקלו. כתם גדול ומכוער הולך ומתפשט על המפה. פניה של אמא מחווירות
ואני רואה ועיני כלות:
- מה קורה לכם? מה לכם כי פתע קצרה רוחכם? כל השבוע חיכיתם לשבת,
ודווקא עתה, כאשר מגיעים לעיקר, עכשיו הזמן המתאים להפוך לחסרי סבלנות?! אני חש
שבעוד רגע אף אני מצטרף אל בקבוק היין ומאבד, חלילה, את שיווי משקלי.
אכן צדקת, בעיה זו תאומה לאחותה המתרחשת בחנוכה, ממה נובע הדבר
וכיצד עלי לנהוג?"
בפוסט הבא בעז"ה נדון בהבנת המניעים לחוסר הסבלנות של
הילד.
