רגע ,אתם הורים או חברים???!!!

בס"ד

הורים או חברים?

בנסיעה במונית שרות, עד הייתי להתרחשות: המונית עצרה בתחנה ושתי נשים בקשו להיכנס לשורה האמצעית שם ישבה אם ולצדה בן הארבע שלה. וכך זה התחיל:

"בוא גל, שב על אימא, כך יהיה מקום לדודות".

"לא רוצה", צייץ בן הארבע משך בכתפיו ונענע ראשו  לחזק את הבנתה שהוא מתכוון ברצינות.

או אז פתחה  במערך שכנועים כבדי משקל:

"גל, נכון אנחנו חברים... אתה זוכר שקניתי את האופניים שרצית, ותמיד אני קונה כל מה שאתה רוצה, אז בוא, תפנה מקום לנשים החביבות".

הטענות "המשכנעות" לא הצליחו להבקיע ולו סדק קל בחומת ההתנגדות הבצורה.
הוא משך בכתפיו ותו לא. עתה גייסה אימא כישרונות חבויים ושלפה משהו משכנע : "אתה יודע, אנחנו נשאר חברים... ואני אקנה לך הרבה דברים ונצא לטיולים, אז שב כאן ותוכלנה הנשים להצטרף ". אך גל הסב מבטו  בהפגנת חוסר  עניין. מנוי וגמור עמו לא להיכנע ללחצים.

תם ונשלם. אימא פסקה מטענותיה היצירתיות, ומכיוון שהן בקשו לנסוע בצוותא, נותרו בתחנה.

הנהג סגר את הדלת ויצא לדרך. הנסיך הקטן פשט ידיו והתרווח במושבו.

אמא הביטה בשתיקה במראות הנשקפים בחלון. ולא הוסיפה לדבר,  זו מציאות החיים: 'חברים כמו חברים' לא תמיד עומדים בציפיות וממלאים רצונותיך , אבל חברות אין מנתקים סתם. 'חבר נשאר חבר' גם אם הוא מאכזב לפעמים, גל אכזב הפעם, אך לחברות יש מחיר וצריך לבלוע בשתיקה גם גלולות שאינן מתוקות, ואמא מוכנה להשקיע...

האירוע  גרם לי לתהיות :

·         מדוע חשבה האם שיש לנהוג עמו כחבר?

·     מדוע חשבה שכדי לשכנעו עליה להזכיר את צדקותיה והתנהגותה הנדיבה בעבר עם הפנים לעתיד?

·         מניין לגל לדעת שיש לפנות מקום למבוגר?

·         האם דעתו של  בן הארבע מכריעה ויש להיכנע מפניה ולוותר?

·         מה תהיה התנהגותו לכשיגדל? האם יידע לוותר?

רבות חשבתי על השאלות. האם כלל אינה בטוחה שיש לה זכות לקבוע כיצד עליו להתנהג, אשר על כן  פונה אליו כחבר שווה זכויות. אך אין זו זכות אלא חובה! עליה ללמדו כיצד להתנהג  ולעמוד  בתוקף שהדברים יבוצעו. התורה הפקידה את הכוונת הילדים בידינו  ותובעת מאתנו: ולמדתם אותם את בניכם, והודעתם לבניך  ושננתם לבניך, למען אשר יצווה את בניו... ושמרו דרך ה'.

כשמחנכים ילד גומלים עמו טובה שאין דומה לה: בונים את עתידו. אדם שחסם דרך המדרדרת לתהום ולא הניחנו לעבור, הציל אותנו, את חיינו אנו חבים לו. הורים שאינם מחנכים את בנם, פושעים פשע בל יכופר ומועלים בחובתם לנתבו לדרך הנכונה, דרך החיים.

נקודת המוצא – לחנך באומץ וללא נקיפות מצפון. החינוך אינו מאבק כוחות בינינו לבין הילדים, בו אנו כופים  דעתנו, אוכפים רצוננו ושוללים את עצמאותם. עקביות, מחשבה ושיקול דעת, הם יסודות חינוך, שללא ספק, בעז"ה, נקצור ברנה אלומותיו.

היסוד  הוא, אם כן, להבין את חובתנו לחנך ולהציב גבולות.