יום מעונן
הגב' 'עוז' שבה ממסע קניות מאכזב. לאחר תקופה
ארוכה מצאה סוף סוף זמן לצאת לסדר עניינים דחופים מאד, שנדחו כבר זמן רב מחוסר
פנאי:
ליענקל'ה
הנעליים קרועות, לשרי אין חצאית תלבושת מתאימה, עליה לסדר כמה עניינים בבנק, כך גם
בעירייה ובעוד כמה משרדים; בקיצור - רשימת סידורים שלמה לפניה.
על מנת שיהיה בידיה זמן כדי להספיק הכל יצאה
מהבית בשעה מוקדמת. מיד לאחר ששלחה את הילדים ללימודים וסידרה מעט את הבית פנתה
לצאת העירה.
תחילה זרם הכל על מי מנוחות. בוקר נאה היה זה,
האוטובוס הגיע בזמן והנהג החביב עשה את הדרך בזמן קצר יחסית, כך עד שהגיעה לחנות
הראשונה. עוד ממרחק, טרם קרבה לחנות, כבר הבחינה כי זו עמוסה במיוחד. כשהצליחה
להשתחל פנימה מחמת הצפיפות, לא מצאה את מבוקשה. המוכרת קצרת הרוח לא סייעה רבות,
וכך יצאה בידיים ריקות לתור אחר חנויות נוספות מזן זה.
חמתו של מזג האוויר עלתה והוא ממש רתח, בבנק
השתרך תור ארוך וכך גם בעירייה. הפקידים היו בעלי 'סבלנות דלילה למדי' מ'חמתם' של
החום והעומס. היא לא הצליחה להשלים את הסידורים שתיכננה, השעון ניגן בקצב משלו
והתקדם במהירות משל שרוי הוא באטמוספירה אחרת. תחושת הרעב ההומיה הזכירה בעיקשות שוב ושוב כי מלבד כוס קפה של
שחרית לא טעמה מאז הבוקר מאומה, ולקינוח נזכרה לפתע שעדיין לא הכינה ארוחת צהריים
והילדים כבר שבים הביתה.
על כן פנתה לכיוון תחנת האוטובוס, לשוב הביתה
לעולליה הרעבים. בסמוך לתחנה ממוקמת חנות פירות וירקות זולה במיוחד. היא נכנסה
לתוכה ורכשה כמה שקיות גדושות מברכת ארץ ישראל. וכך, עייפה ומותשת, נוטפת זיעה
ובידיים עמוסות פנתה להמתין לחסדיה של חברת האוטובוסים. התקלות והקשיים המשיכו
להופיע בשרשרת:
האוטובוס איחר, וכשבסופו של דבר הואיל בטובו
להופיע היה הוא עמוס לעייפה. גב' 'עוז' אכן הייתה עייפה אך הדבר לא זיכה אותה
במקום ישיבה ומחוסר ברירה נאלצה לעמוד. מזג האוויר המהביל לא רומם את מצב רוחם של
יתר הנוסעים, וכך חוותה, בנוסף לכל, נסיעה במחיצת נוסעים נרגנים, חוויה נעימה
ומומלצת כידוע.
בעיקול הדרך הראשון איבדו השקיות את שיווי משקלן
ותכולתן פרצה החוצה בסערה. הררי תפוחים ועגבניות התפזרו על פני שטחו הנרחב של האוטובוס
בין רגלי האנשים הרוטנים והמיוזעים, שכמובן התנדבו לאסוף ולעזור ברוב טובם: 'בבקשה
גברת הנה עוד תפוח!' 'סליחה, הבצל הזה שלך, לא?'
גב' 'עוז' אזרה עוז
ורכנה אף היא אל רצפת האוטובוס לאסוף את היבול, כשהיא מודה לכל האספנים הטובים
והמיטיבים ובתוכה מתפשטת תחושה אומללה של 'נצרכת לחסדי הבריות'.
'כיון שנצטרך אדם
לבריות פניו משתנות ככרום ויש אומרים כאילו נדון בשני דינים אש ומים.[ברכות ו'] כך
המשיכה הנסיעה בחוסר נעימות מתסכל.
כשבסופו של דבר הגיעה הנסיעה, שנדמתה כנצחית, אל
יעדה, ורגליה דרכו שוב על גבי קרקע יציבה ואיתנה, גילתה לפתע כי תיקה איננו. התיק
החשוב והיקר. מילא התיק - אך תכולתו יקרה שבעתיים: בתוכו מצויים דרך קבע הארנק,
האוצר בקרבו סכום כסף לא קטן, פנקס השקים, כרטיס האשראי, מכשיר הטלפון הנייד,
תעודת הזהות ועוד מסמכים חשובים ביותר. הכל נשכח בחנות עלומה. כעת ניצבת לפניה
משימה נוספת - לשחזר היכן ביקרה במהלך המסע ולנסות לאתר את מקום הימצאו המשוער,
בתקווה כי המוצא ישר דיו בכדי להשיבו לידיה.
כשהגיעה הביתה לחיים ולשלום, עייפה, מזיעה, רעבה,
מאוכזבת, מבוישת ומותשת,[רשימת התיאורים קוצרה על מנת לא להלאות את הקורא] פנתה
להיכנס פנימה. רק תנוח מעט תטעם משהו ותנסה לאתר את התיק האבוד.
עוד היא בפתח, טרם סגרה את הדלת מאחוריה, והחגיגה
מתחילה:
-"שלום, אמא!" מקדם את פניה יוסי הקטן
בצהלה, "נכון הבטחת לי אופניים?! אני רוצה אותם עכשיו!"
-"עכשיו?!" מנסה אמא 'עוז' לשאוף מעט
מהמזגן מחיה הנפשות.
-"כן 'עכשיו!' כבר שבוע מאז שהבטחת לי
ובדיוק אתמול קנו גם לשלומי חבר שלי, אז גם אני רוצה!" והוא מתחיל במקצוע בו
ילדים מתמחים היטב –
נדנוד, ומבצע זאת כמיטב ניסיונו העשיר, ממשיך, וממשיך, וממשיך…
-"הערב יש בכיתה בת מצווה. תגהצי לי את
החולצה!"
-"עכשיו?!" מנסה אמא להיחלץ מהגזירות
שהונחתו עליה פתע פתאום.
-"כן, אין לי חולצה אחרת ואני צריכה את זה
דחוף!"
גם שאר
הילדים בבית אינם טומנים ידיהם בצלחת מחמת שעיניהם נשואות לאותה צלחת נכספת
– הם רעבים, לא
אכלו ארוחת צהריים, ואף הם מצטרפים למקהלה:
-"אמא הוא לקח לי!" "אמא תגידי
לו!" התינוק שבחדר צורח במלא גרונו ומוסיף גוון דק-צווחני למקהלה המייללת.
כל זאת כשאמא עומדת מותשת, רעבה ועייפה, חם לה,
דאוגה על התיק שנשכח, טרם לגמה אפילו קורטוב מים ונפשה נוקעת. קול להקת מתופפים
החל הולם בראשה. היא מרגישה שתכף היא תתמוטט, תאבד שליטה, תתפרץ ותתחיל לצעוק על
הילדים ומי יודע מה עוד (חס ושלום).
כאן נעצור רגע למחשבה: נעמיד את עצמנו בסיטואציה
בה ניצבת אותה אם וירטואלית ונכנס לרגע לתמונה במקומה. מה עלינו לעשות, כיצד עלינו
לנהוג?
טרם נקבל החלטות מתוך מצב רוח זעפני, ונעניק
לילדים את מה שאנו סבורים כרגע שמגיע להם בצדק וביושר, נשים לב לנקודה חשובה:
הילדים
אינם חשים עתה מה שאמא מרגישה. הם לא מעודכנים כי היא התייגעה בנסיעות מאז הבוקר,
מאוכזבת ומותשת ממסע קניות בחום בלתי נסבל שלא שפר דרכו, טרם טעמה דבר; לא ראו
כיצד עמדה נכלמת באוטובוס במצב רוח שפוף, ואף היעלמו של התיק היקר טרם הגיע
לידיעתם. הם דורשים את שלהם מתוך מחשבה שאמא כעת במיטבה, עליזה ורעננה נמצאת 'כאן
ועכשיו' הכן לשרותם, כלל אינם מעלים על דעתם את אשר עבר עליה במהלך מחצית היום
האחרונה. אם ייספגו כעת 'מנה', הרי שכלל לא יבינו על מה ולמה באה עליהם הרעה הזאת,
הרי הם כלל אינם אשמים!
מה, בכל זאת, עליה לעשות כעת? ילדיה החפים מפשע
פורטים עלי נבל עצביה המרוטים. הטענה כי הילדים אינם מודעים למעשיהם אינה מיטיבה
את מצבה. כיצד עליה לנהוג כעת?
לתאר את הרגשתנו
כל שעליה לעשות מסתכם בפעולה פשוטה בתכלית: 'לספר
לילדים איך היא מרגישה'. ממש כך.
"ילדים! אפשר קצת שקט רגע?" כשהללו
ישתתקו תספר האם: "יצאתי הבוקר לסידורים, אתם יודעים למה? הלכתי לרכוש נעליים
ליענקל'ה, לקנות חצאית לשרי, עבורך - נכון סיפרת לי שחסר לך? להביא קצת פירות
לשבת, כמו שכולכם אוהבים. היה חם מאד, לחץ וצפיפות בכל מקום. האוטובוס איחר, לא
נותר עבורי מקום לשבת ונאלצתי לעמוד במשך כל הנסיעה. כל הפירות התפזרו לי והיו לי
קצת בושות ולא נעים, ולבסוף גיליתי כי התיק נשכח ואין לי שמץ מושג היכן, ואני ממש
דואגת. עכשיו תנו לי קצת לנוח!"
כבאורח פלאים האווירה תשתנה מיידית. המנדנדים
יירגעו באופן זמני, והגדולים ייחלצו לעזרה:
-"כן אמא, שבי! תשתי משהו, הנה כוס
מים". "אמא, לכי לנוח קצת אני אטפל בתינוק!" הם יתחילו לחוש מעט את
מה שאת מרגישה. התנהגותם הקודמת לא נבעה מרוע, חלילה. הם פשוט לא תופסים את מצבך.
לא מרגישים כמה את מותשת ועייפה. עיתים נדמה לילדים כי אמא מונעת בכוח אנרגיה
אטומית בעוצמה אדירה שאינה פוסקת, המפעילה אותה ללא עייפות עשרים וארבע שעות ביממה
ברצף.
הם אינם תופסים כי גם באמא הכוחות אינם בלתי
נדלים, גם היא מתעייפת, אמנם רק לפעמים… אבל
גם היא זקוקה לשינה ולאוכל. דברים אלו אינם בהכרח ידועים לילדים:
'כלום אמא אוכלת דבר מה, מלבד טעימת התבשיל לדעת
מה טיבו?' האם מימיהם ראו את אמם ישנה? הרי היא קמה תמיד לפני כולם ופונה למיטתה
אחריהם. על כן הם לא תמיד מתחשבים בהרגשתה של האם ודורשים ממנה דרישות בלתי
הגיוניות.
הפתרון לאי האכפתיות וההבנה של הילדים הוא די
פשוט. יש צורך להעניק הסבר קצר לילדים על המצב. אל תצפו מראש שהם יקלטו זאת לבד.
תראו להם שיש מה לעשות בערב שבת - שהשבת מתקרבת, ויש כל כך הרבה מה להספיק, שאת
אינך מלאך (לא בשלב הזה לפחות) ואינך מסוגלת להשתלט על כל העבודה לבדך.
שתפו אותם! ספרו לילדים שאתם: לחוצים / עייפים /
תשושים / רעבים/ ממהרים וכו' (מחק את המיותר או הוסף) אל תתנו להם לנחש זאת לבד, "אני ממהרת
להספיק לשבת, לא מסוגלת לשמוע עכשיו על אופניים" "אני לחוץ
עכשיו".[מובן כי לא ניתן לשתף את הילדים בכל הקשיים. יש דברים שאין הם יכולים
לתופשם בפרופורציה - היחס ואמת המידה הנכונים - והם עלולים להיכנס לחרדות של ממש כמו
כן בל נשתמש בזה בתדירות וכטיעון תמידי ונצחי: "אני עייף", אין לי
כח", אלא כזמני: "בעוד שעה אשמע אתכם", "בערב, בעזרת ה', אגהץ
לך", "הנה עכשיו אני פנוי להסביר". כך תהיה לדבריכם אמינות והם לא
יישמעו כהתחמקות גרידא.]
אם ברצונכם לבקש עזרה מהילדים הקטנים כמו
הגדולים, הסבירו להם ושתפו אותם בתמונה הכוללת, מה יש עדיין לבצע, כמה הזמן קצר,
כמה אתם עייפים, ופרטים נוספים חשובים. כך הם יחושו שייכות מלאה לעניין, ושייכות -
כזכור - מולידה אחריות, ואחריות מולידה שיתוף נוסף, שאף הוא מוליד אחריות ושייכות
וחוזר חלילה [לפעמים הילדים יבינו שאמא עייפה ונכנסה לנוח ואז יסייעו לה ויכריזו
בכל פעם בקול גדול 'ששש... אמא ישנה' ולא יסתפקו בכך אלא יתדפקו על הדלת ויאמרו:
"אמא, צלצלו בטלפון ואמרתי להם שאת ישנה". כאותה ילדה שבכיתת הגן בה
למדה נערך מבצע 'שקט כשההורים נחים' ואף הוכן שלט קטן המתריע 'נא לא להפריע'
והמיועד לתליה על ידית הדלת בזמן המנוחה. כדי לקיים את המבצע/מצווה בהידור חיכתה
הקטנה עד שאמא תרדם לבטח ואז תלתה את השלט בחרדת קודש על ידית הדלת. אזי הקישה על
הדלת "אמא תליתי את השלט" ולא נתקררה דעתה עד שקיבלה אישור ומחמאה על כך
מאמה.
למרות כל זאת יש ערך להבנתם-סיועם ועם הזמן,
כשיתבגרו, גם איכות השתתפותם תשופר.]
מספרת אשה ירושלמית מבוגרת: זכורני מימי נעורי
בעת היותי אמא לילדים רכים – ילדי
שיהיו בריאים. לא תמיד מצאתי במהלך יומי העמוס פנאי גם לעצמי. את ארוחת הבוקר
הייתי לרוב אוכלת בשעת צהריים מאוחרת. את היום סיימתי בדרך כלל לקראת חצות הליל,
והתחלתי בהשכמה – כשהתינוק פצח
ברינת השחרית הקבועה שלו. על לוקסוס כמנוחה באמצע היום אפילו לא חלמתי. וכך הייתי
תשושה ועייפה תדיר.
ידוע הדבר כי בשעה שהילדים צופים באמם, כשהיא
אוכלת וסועדת את לבה, אוחז אותם בו במקום בולמוס רעב פתאומי. מכיוון שעל פי רוב
ילדים אינם מחבבים היסטוריה, אין זה מעניינם כי בעבר הרחוק – לפני דקות ספורות בלבד - סיימו סעודה דשנה ואף הסיטו פניהם
באדישות מופלגת מאמא שהפצירה בתחנונים: "עוד כפית אחת!". "אמא, אני
לא מסוגל, אכלתי כל כך הרבה שאני ממש הולך להתפוצץ!" כך יענקל'ה לאמו,
ובאמתלה זו הצליח לקום מעם שולחן האוכל טרם כילה צלחתו.
אך כל זה, כאמור, שייך להיסטוריה. כעת, כשאמו
אוכלת, הרי 'רווחא לבסימא שכיח' וכרסו מתרחבת מעשה פלאים. רעב כבד לופת את הילדים
הרכים והמנגינה המוכרת מתנגנת - אך הפעם מפיהם: "אמא, כפית אחת!"
"אמא, אני כל כך רעבה!" עד שבצלחתה של האם האומללה לא נותר מאומה.
על כן, מספרת הישישה הירושלמית, גם בשעה שסוף סוף
מצאתי פנאי וישבתי לשולחן לטעום משהו לצאת ידי חובת ארוחת בוקר-צהריים-ערב בהעלם
אחד, מיד היו עוללי החמודים מקיפים את השולחן ומביטים בי בעיניים רעבות.
ידועה ומפורסמת חכמתם של בני ירושלים. טכסה אותה
אשה עצה:
באותם
הימים לא היו הארונות הביתיים בנויים מחומרים דוגמת: סיבית, סנדוויץ' וכדו' – כבימינו. החומר המרכזי ממנו יוצרו הללו היה עץ טבעי מלא, כבד
ומגושם.
אשר על כן, ממשיכה בעלת המעשה, מצאתי מקום מסתור – מחסה בטוח: בתוך אחד הארונות פיניתי קיטון צר ובו התקין עבורי
בעלי מדף-שולחן ועמו מעין כסא. כך נוצרה עבורי פינת אוכל מוגנת בתוך הארון הכבד… שם היה ביכולתי לסיים את מנתי בשקט ובשלווה.
בשקט אמרנו?! קשה לומר כך, ולא עוד אלא שאי אפשר
לומר זאת כלל וכלל, שכן במקום שרר רעש גדול. בשעה שהילדים ראו כי אמם נכנסת לארון
ומתבודדת בו שעה קלה דמיונם פעל פלאים:
בעיני רוחם ראו מדרגות חשוכות המשתפלות מטה מטה
לתוך מנהרה ארוכה המסתיימת באולם רחב
ידיים המואר באור יקרות שהמצוי בו על פי דמיון קלוש מתואר כדבר שאין העין יכולה
לראות והאוזן לשמוע ואף אין הדעת יכולה להעלות.
בקיצור, סקרנותם הלוהטת בלאו הכי בערה בעוז
והגיעה לפסגות, והם צרו על הארון המסתורי "אמא, מה את עושה שם?!" בליווי
סימפוניה מחרישה של דפיקות ואף בעיטות על דפנות הארון.
תשובתה היתה מגיעה מבפנים בהד עמום בנוסח קבוע:
"מה אני עושה?! "אני כעת עושה לכם אמא, אני מכינה לכם עכשיו
אמא!..."
גיליון ללא תשלום במייל : 9999587bb@gmail.com
נשמח
לתגובתך
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה